"חשבתי לעצמי – אינני יכול לתת לבני האדם הללו למות. יהא העונש שאקבל אשר יהא, עליי לפעול על פי צו מצפוני''

יעלקר

Well-known member
מנהל
1617847720523.png

סוגיהארה - הסמוראי שסירב לציית-תמר ורטה זהבי/איורים: גלעד סליקטר/ הוצאת הקיבוץ המאוחד/קטגוריה: 9 ומעלה, נוער/ 2019


בחורף 1939 פוגש קונסול יפן בקובנה, צ'יאוּנֶה סוּגִיהארָה את סוֹלי, ילד יהודי חביב. בתמימותו, מזמין סולי את הקונסול לחגוג את חג החנוכה עם משפחתו והקונסול מקבל את ההזמנה. כך התחילה ידידות חמה בין הקונסול סוּגִיהארָה לבין סולי ומשפחתו.

בינתיים גרמניה הנאצית כובשת מדינה אחר מדינה. אלפי פליטים יהודים בורחים למדינה הקטנה - ליטא, אך לכולם ברור שבקרוב הנאצים יכבשו גם אותה. הפליטים מבינים שהדרך היחידה להינצל היא דרך יפן אך ממשלת יפן מסרבת להעניק להם אשרות כניסה.

סוּגִיהארָה שכל חייו ציית לחוקי מדינתו לא ישן בלילות – כיצד ינהג? אם יציית לממשלתו יישלחו אלפי היהודים אל מותם, ואם ינהג כצו לבו, יחתום על האשרות ויציל את חיי הפליטים, יסכן את עצמו ואת משפחתו. סוּגִיהארָה, בתמיכתה של אשתו החליט להציל את הפליטים היהודים.

לימים, כשנשאל מדוע נהג כך אמר: "חשבתי לעצמי – אינני יכול לתת לבני האדם הללו למות. יהא העונש שאקבל אשר יהא, עליי לפעול על פי צו מצפוני."

וכך הצליח אדם אחד, שסירב לציית לפקודות ממשלתו, להציל אלפי נפשות.

צ'יאוּנֶה סוּגִיהארָה (1986-1900), חסיד אומות העולם
השנה 1940 . מאות פליטים יהודים מתגודדים מחוץ לקונסוליית יפן בקובנה שבליטא. סכנת גירוש ומוות מידי הנאצים מרחפת מעל ראשיהם, והם מתחננים לקבל אשרת מעבר (ויזה) ליפן. ממשלת יפן מסרבת להעניק להם אשרות, ומורה לקונסול שלה לציית להוראה.
סוּגִיהארָה מסרב לציית לממשלתו.
הוא מנפיק אלפי אשרות כניסה ליפן ומציל את חייהם של אלפי פליטים יהודים.

הספר נבחר למצעד הספרים תש''ף.
 

יעלקר

Well-known member
מנהל


סוגיהארה – הסמוראי שסירב לציית / תמר ורטה-זהבי

בלעדי - פרסום פתיחת הספר

אפריל 4, 2019
בחורף 1939 פוגש קונסול יפן בקובנה, צ’יאוּנֶה סוּגִיהארָה את סוֹלי, ילד יהודי חביב. בתמימותו, מזמין סולי את הקונסול לחגוג את חג החנוכה עם משפחתו והקונסול מקבל את ההזמנה. כך התחילה ידידות חמה בין הקונסול סוּגִיהארָה לבין סולי ומשפחתו. בינתיים גרמניה הנאצית כובשת מדינה אחר מדינה. אלפי פליטים יהודים בורחים למדינה הקטנה – ליטא, אך לכולם ברור שבקרוב הנאצים יכבשו גם אותה. הפליטים מבינים שהדרך היחידה להינצל היא דרך יפן אך ממשלת יפן מסרבת להעניק להם אשרות כניסה.

סוּגִיהארָה, שכל חייו ציית לחוקי מדינתו לא ישן בלילות – כיצד ינהג? אם יציית לממשלתו יישלחו אלפי היהודים אל מותם, ואם ינהג כצו לבו, יחתום על האשרות ויציל את חיי הפליטים, יסכן את עצמו ואת משפחתו. סוּגִיהארָה, בתמיכתה של אשתו החליט להציל את הפליטים היהודים. לימים, כשנשאל מדוע נהג כך אמר: “חשבתי לעצמי – אינני יכול לתת לבני-האדם הללו למות. יהא העונש שאקבל אשר יהא, עליי לפעול על פי צו מצפוני.”
***
הספר “סוגיהארה – הסמוראי שסירב לציית” נכתב על ידי תמר ורטה-זהבי, ואויר על ידי גלעד סליקטר (הוצאת “הקיבוץ המאוחד”). אנו שמחים להציג בפניכם את פתיחת הספר.


כריכת הספר (יח”צ)
ספטמבר 1940

אני סוגיהארה, קונסול יפן לשעבר בעיר קובנה שבליטא, כותב את דבריי אלו מהרכבת שמובילה אותי ואת בני משפחתי לברלין. כשנגיע לברלין, אחרי יומיים נסיעה ואולי יותר, קציני המשטרה החשאית הנאצית עלולים לעצור אותי לחקירה. אינני יודע מה יהיה בסופה. אבין אותם אם ישפטו אותי ויכלאו אותי על פשעִי – אכן, עברתי על חוקים רבים כשהצלתי מאות יהודים ממוות. בעיניהם אני פושע. אבל אני לא מתחרט על מעשיי. לא יכולתי שלא לכבד את החוק החשוב ביותר – קדושת חיי אדם, בלי קשר לדתו, מוצאו, גילו ומינו. כשהם ישאלו אותי אם אני מתחרט אענה שאני מתחרט על דבר אחד ויחיד – שלא הספקתי להציל נפשות נוספות.

עם בוקר כשאשתי ושלושת ילדיי יתעוררו, אפקיד את הדפים שאספיק לכתוב בידי אשתי יוּקיקוֹ. אם יאסרו אותי או יוציאו אותי להורג אני רוצה שילדיי יכירו את אביהם ויבינו מדוע פעל כפי שפעל.

הירוֹקי היקר, בני בכורי, במשך שהותנו בקובנה שאלת אותי שאלות רבות אבל לרוב לא התפניתי לענות לך. כשאכתוב את דבריי, אכוון אותם לשאלותיך הנבונות בתקווה שאענה על חלקן ואולי גם על אלו שרצית לשאול ולא העזת.

אוהב אתכם,

צִיאוּנֶה סוּגִיהארַה, המכונה סֶמְפֹּוֹ


איור: גלעד סליקטר


חנות הממתקים של אנוּצ’קה

בכל יום בשעה חמש אחר הצהריים, סידרתי את שולחן העבודה שלי, תחבתי לכיס מעילי את הפנקס והעט שמהם לא נפרדתי, ויצאתי לטייל ברחובות העיר קובנה. ילדים וילדות הצביעו עליי וגיחכו, הוריהם נזפו בהם אך נעצו בי מבטים כאילו ראו בסמטאות עירם קוף ולו שני ראשים או נמר סגול. אני, הייתי מחווה קידה קטנה לעברם וממשיך בדרכי. גם אתם, הִירוֹקי וצִ’יאַקִי התלוננתם שהילדים בפארק לועגים לכם כשהם מלכסנים את עיניהם בעזרת שתי אצבעות המותחות את זוויות העיניים לצדדים. אמכם ואני חזרנו והסברנו לכם שאנשי העיר אינם רגילים לראות יפנים, אנחנו נראים להם זרים ומוזרים ולכן הם נוהגים כך. “זה הם המוזרים, לא אנחנו!” אתה, הירוֹקי בני, בכורי בן החמש היית כועס ושואל מתי כבר נחזור ליפן? ואחיך צ’יאקי בן השנתיים וחצי היה מהדהד אחריך: “יפן, יפן.”

ליפן לא יכולנו לחזור, הרי רק התחלתי את כהונתי כקונסול יפן בליטא, אבל לשמח את ילדיי בשקית ממתקים יכולתי. וכך בכל ערב בשעה חמש וחצי הייתי נכנס לחנות הקטנה של אנוּצ’קה. בזהירות רבה הייתי יורד במדרגות אבן שעשרות אלפי צעדים החליקו אותן, ומגיע אל כוך אפוף ריחות מתוקים. מבין צנצנות מלאות בסוכריות, מרציפנים, שוקולדים, עוגיות כאלה ואחרות הציצו פניה המאירות והסמוקות של אנוצ’קה שנראתה כממתק גדול.

“אני כל כך שמחה לראות את כבודו,” הייתה מקבלת את פניי בשמחה אמתית, “האם אדוני יניח לי בבקשה לבחור עבור ילדיו את הממתקים שישמחו את לבם הערב?” הייתה מתחנחנת ופותחת וסוגרת עשרות צנצנות – מתלבטת, מתחרטת, משבחת, מרחרחת,טועמת, גודשת שתי שקיות חומות ומכבדת אותי בעוגייה חמה שרק יצאה מהתנור. אנוצ’קה מעולם לא הביטה בי כאילו הייתי קוף מלוכסן עיניים בעל שני ראשים.

יום אחד, כמובן שלא ידעתי שיהיה זה היום שישנה את חיינו, כשהימים התקצרו והשעה חמש וחצי הפכה משעת אחר הצהריים הנעימה לשעת ערב קרה, ירדתי לחנות הקטנה של אנוצ’קה. היא זימרה שיר בשפה שמעולם לא שמעתי. את ראשה עטפה מטפחת צבעונית במיוחד כך שהערב היא נראתה לי כמו סוכרייה על מקל ענקית.

בירכתי אותה לשלום ועוד לפני שביקשתי ממנה למלא את שתי השקיות החומות בממתקים שאלתי אותה באיזה שפה זימרה. אנוצ’קה הושיטה לי עוגה קטנה, עגולה ותפוחה שרק יצאה מהתנור ואמרה לי ששרה בעברית מזמור לחג החנוכה, חג של יהודים. “את יהודייה?” שאלתי והיא חייכה ואמרה שהייתה בטוחה שאני יודע שהיא יהודייה. “כמעט מחצית התושבים בקובנה הם יהודים,” הסבירה. “יום-יום אדוני פוגש יהודים אבל לא כתוב לנו על המצח שאנחנו יהודים וגם אין לנו קרניים וזנב.”

במהירות הוצאתי את פנקסי מכיסי וכתבתי את המידע החדש.

שיחתנו נקטעה כששמענו צעדים מהירים יורדים במדרגות. שמתי לב שצעדים תמיד מפחידים את אנוצ’קה ועל כך התפלאתי, שהרי בעקבות הצעדים יגיע לקוח. “מה שלומך, דודה?” עלה קול עליז של ילד מחדר המדרגות. אל החנות נכנס בקפיצה ילד כבן עשר. כשראה אותי נבהל והסמיק עד לשורשי שערותיו הבהירות. חייכתי אליו. היו לו עיניים גדולות בצבע דבש זוהר, אחד הדברים שאני אוהב באירופאים זה מגוון צבעי העיניים שלהם – כחולות, ירוקות, אפורות, חומות ובגוונים שונים. העיניים שלנו, היפנים, תמיד שחורות. הילד בירך אותי בביישנות והתחיל לדבר עם דודתו בשפה שלא הכרתי. “אנחנו מדברים ביידיש, שהיא ערבוב בין גרמנית לעברית,” הסבירה אנוצ’קה ושוב פרצה בצחוק מתגלגל. “אדוני שומע בערב אחד שתי שפות שלא הכיר, שתי שפות של יהודים,” קרצה לילד.

הילד דיבר ודיבר ולבסוף הושיט את ידו וקיבל מאנוצ’קה כמה מטבעות. “זה האחיין שלי. אני דודתו,” הסבירה לי. “הוא בא לבקש ממני כסף לכבוד החג שלנו. החמוד הזה רוצה לקנות כרטיס לסרט של השמן והרזה” (‘השמן והרזה’ הייתה סדרת סרטונים מצחיקים באותה תקופה).



איור: גלעד סליקטרהילד ספר את המטבעות שבידו. החיוך נמחק משפתיו כשהבין שאין לו די כסף לקניית הכרטיס. הוא קמץ את ידו לאגרוף, אמר תודה לדודתו ויצא מהחנות. סיפרתי לאנוצ’קה שבעיר הולדתי ביפן היה בית קולנוע אחד. אבי היה מזמין את אחי הבכור ואותי לצפות איתו בסרטים היסטוריים. היו סרטים שראינו חמש פעמים ואולי יותר. אנוצ’קה פערה לרווחה את עיניה הכחולות, היא לא העלתה על דעתה שגם ביפן מפיקים סרטים עם שחקניות ושחקנים וכולם יפנים…

לאחר דקות ארוכות גם אני יצאתי מהחנות עם שתי שקיות גדושות בממתקים. את הילד ראיתי נשען על עמוד של פנס רחוב. נראה שחיכה למישהו.

פשפשתי בכיס מעילי ומצאתי בו כמה מטבעות. התקרבתי אליו והושטתי לו את הכסף. “עכשיו תוכל לקנות את הכרטיס לקולנוע,” אמרתי לו.

“אסור לי לדבר עם זרים,” ענה.

“אתה צודק, אסור לילדים לדבר עם אנשים שהם לא מכירים,” חייכתי אליו, “אז בו נכיר זה את זה.” הושטתי לו את ידי הימנית, “אני צ’אוּנֶה סוגיארָה הקונסול של יפן בקובנה ומה שמך?”

“אני סוֹלי, סולי לוין,” אמר והביט בי בעיני הדבש הענקיות שלו.

“עכשיו אנחנו מכירים ולכן אתה יכול לקבל ממני כמה מטבעות.” חייכתי.

“מה יש לאדוני ביד?” שאל כשמבטו נופל על מעטפה גדולה שהחזקתי מתחת לזרועי.

“זה מכתב מיפן,” השבתי, “תראה, אלה הם בולים יפנים,” הראיתי לו את המעטפה המבוילת.

“הם מקסימים,” התפעל.

קרעתי את הבולים מהמעטפה ונתתי לו.

“אם אנחנו חברים,” אמר סולי בעיניים נוצצות מאושר, “אדוני צריך לבוא לבקר אותי בבית שלי. מחר זה הערב האחרון של חנוכה ואני מזמין אותו אלינו.”

“בשמחה,” השבתי. “קח כמה מטבעות וקנה למשפחתך בשמי את טבלת השוקולד הגדולה ביותר.”

סולי כתב על גבי המעטפה הקרועה את כתובתו ורץ חזרה לחנותהּ של אנוצ’ק.

הפנקס-כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים
 

יעלקר

Well-known member
מנהל
מעניין מאוד-
זֶרַח וַרְהַפְטִיג היה פוליטיקאי ומשפטן ישראלי, מראשי הפועל המזרחי והמפד"ל.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט עם משפחתו לליטא ושם סייע ביחד עם נתן גוטווירט לבריחת אלפי פליטים יהודים מפולין ומליטא ליפן תוך שיתוף פעולה פורה עם הקונסול היפני בליטא, חסיד אומות העולם צ'יאונה סוגיהארה, וכן עם חסיד אומות העולם יאן זווארטנדיק, הקונסול ההולנדי בקובנה. במיוחד שכנע את תלמידי ישיבות מיר וסלבודקה לצאת מאירופה ולהגיע דרך יפן לארץ ישראל ולארצות הברית. הוא הגיע לולדיווסטוק ומשם ליפן ביפן הוא היה פעיל מרכזי בדאגה לפליטים היהודים.

הוא העביר לסוגיהארה את רשימת היהודים הניצולים ובזכותו של הקונסול ניצל והציל אלפי יהודים.

סרטו של אדיר זיק על זרח ורהפטיג ופעולותיו בתקופת מלמת העולם השנייה.

 
למעלה