איך לחיות עם הרצון למות?

בתקופה האחרונה הדבר היחידי שבאמת מצליח להביא הקלה לייאוש שאני נמצאת בו זו המחשבה שאני יכולה לשים לזה סוף מתי שרק יתחשק לי.
עם זאת, אין מה לדאוג או להזעיק לי עזרה, אין לי כל כוונה לפגוע בעצמי כי אני לא מסוגלת להטיל כזה צער על אמא שלי ומשפחתי הקרובה.
אני יודעת שזה יגמור אותם ואני לא רוצה להרוס להם את החיים רק בגלל ששלי הרוסים.

זה קצת פרדוקס, כי דווקא המשפחה הקרובה שלי לא מצליחה להבין את הקושי שאני נמצאת בו ולא מוצאת דרך להיענות לאותות המצוקה שאני שולחת להם (חלקם ישירים וברורים מאוד שבפירוש אני אומרת שאני זקוקה לעזרה).
דווקא אלה שאני הכי לא רוצה לגרום להם סבל במותי, לא מצליחים לראות את הסבל שאני נאלצת לשאת בחיי, או שרואים אבל עסוקים מדי / לא חושבים שהסבל שלי לגיטימי בשביל לתת לו יחס...

אני במצב של חוסר אמון טוטאלי באנושות. זה פשוט מוריד לי את החשק להיות חלק ממנה. לא רואה טעם או סיבה לקום כל יום ולהמשיך עם ההצגה הזו.
הקמתי עסק שאמור להיות הערוץ דרכו אביא את הקול המיוחד שלי לעולם, אך ככל שהעסק צומח, פחות ופחות בא לי בכלל להשמיע את עצמי בעולם הזה... כבר כמה שבועות שהעסק מתדרדר ואיתו היציבות הכלכלית שלי, ואני עומדת מנגד ולא עושה כלום.

אני חושבת שהטעות שעשיתי הייתה לחזור ארצה במצב נפשי לא יציב, לאחר תקופה ארוכה שחייתי בחו"ל וזוגיות שנגמרה.
קיוויתי שכאן אמצא קרקע לריפוי.
קיוויתי שכאן אמצא חום ואהבה שיעטפו אותי ויעזרו להתמודדות.

כמה ניסיתי בהתחלה ליצור לעצמי כאן מקום שארגיש בו רצויה ושייכת.
אם זה ללכת לפסטיבלים, קבלות שבת, סדנאות, בנסיון להכיר אנשים עם תפישות עולם דומות לשלי.
ואם זה בנסיון לייצר קירבה מחודשת עם המשפחה, לייצר מעורבות עמוקה יותר בחיים שלי ושלהם, להרגיש חלק מתא משפחתי שתומך, מרגיש, מכיל, מעצים, אוהב ללא תנאי.

אך כנראה שכשחזרתי ארצה כבר היה מאוחר מדי. כנראה שהפער התרבותי, המרחק מהמשפחה (למרות שבכל שנותיי בחו"ל היינו בקשר מעולה ואף פעם לא היה נתק), עשו את שלהם וכבר לא פשוט או אפשרי לגשר על הפער.
או שלא הייתי במצב נפשי שאיפשר לי יצירת קירבה אמיתית ומעגל חברים.
כי באמת שהתקרבתי לאנשים, התרגשתי להכיר אנשים מדהימים ולפתח חברויות חדשות בארץ ובשפת האם שלי, אבל איכשהו בסוף הקשרים האלה התממסו ותמיד זה הרגיש לי קצת מלאכותי.
כי הגבולות לא היו ברורים, אך היה ברור שיש גבולות. כבר לא ידעתי מה הטווח שבו מותר לי להיות, ואיפה אני חוצה גבול שמרחיק אנשים מעליי.
כנראה שביקשתי יותר מדי ומעבר למה שנכון לצפות מאחרים. או שכבר שכחתי איך להתמודד עם החספוס הישראלי ולא לקחת דברים קשה מדי ולהיפגע.

ואז הגיע השלב של לזנוח את עצמי ולהתרכז באחרים.
גם אני כבר הפסקתי להתייחס לעצמי ואל צרכיי. הפניתי את המבט כלפי חוץ, האמנתי שלהיות למען אחרים ישאיר אותי קרובה ורצויה. אך לא לבקש למען עצמי כדי לא להעיק ולהרחיק אנשים ממני.
ובאמת הייתה תקופה שהרגשתי קירבה ושייכות. בעלת ערך לאנשים סביבי, רצויה. הרגשתי שמחה וטוב עם עצמי, ממומשת.
גם התחום של העסק שלי מפגיש אותי עם אנשים שמשתפים על חייהם ואני שם למענם להקשיב ולהדהד.

אבל זה לא החזיק הרבה זמן.
מסתבר שרוקנתי לעצמי את מאגרי האנרגיה.
לא דאגתי להשקות את האהבה העצמית שלי ולא ראיתי איך היא נובלת ומתה לי מול העיניים.
ומשם הכל התדרדר.
הגעתי לתחתית, לייאוש טוטאלי, לתחושת קורבנות ופגיעות יתר.
הפכתי לנידית ומוצצת תשומת לב ואהבה. נהגתי בילדותיות ובתוקפנות רק כדי לקבל קצת יחס, כדי לנסות לאזן בחזרה את מאגרי האנרגיה שלי.
נעשיתי ביקורתית ונוקשה.
הפכתי אגואיסטית, פתאום עברתי לקיצוניות השנייה שאם אני לא מקבלת יחס לעצמי, אף אחד אחר לא מעניין אותי.
וכך, דווקא מתוך צורך עז בקירבה ואהבה, בסופו של דבר רק הרחקתי מעלי עוד ועוד דווקא את אלה שכל כך רציתי והייתי זקוקה לקירבתם.

אני כבר שנים מתעניינת בתחומי הנפש וטיפול ובשנה שעברה אף התחלתי לימודי פסיכותרפיה במכללה.
לצערי זו הייתה חוויה נוראית ששפכה אור על הזילות שיש כיום למקצוע הזה, הן מצד הצוות במכללות והן מצד הרמה הלימודית.
כחלק מכך, חוויתי טיפול לא מקצועי שפתח פצעים ישנים אך הותיר אותם מדממים ללא כלים לריפוי. דבר שהביא להתדרדרות רצינית במצבי, ולאובדן האמון שלי בטיפול פסיכותרפויטי. כשהעזתי להביע זאת מול המטפלים והצוות שהיו מעורבים, הותקפתי שאני סתם קנטרנית ושאגיד תודה על טיפול שניתן לי בחינם...

על אף ההססנות שלי, כיוון שאני כבר ממש אבודה, לאחרונה פניתי בנסיון לקבל עזרה מקופת החולים ואף שקלתי שהייה בבית מאזן, אך לצערי איני זכאית לכך מהקופה והעלויות מאוד גבוהות.

מרוב דחיות, גם מצד המשפחה וגם מצד הגורמים המטפלים, נותר לי להבין שהשיעור שלי הוא אם אין אני לי מי לי.
שרק לי היכולת לעזור לעצמי.
אך מה עושים במצב שבו האני לא מתפקד, לא מכיר בעצמו, לא מכיר ביכולותיו, ואין לא אפילו רצון לנסות לעשות זאת בעצמו?

אשמח לשמוע מכם על טיפים למציאת האור בקצה המנהרה, השבת הטעם לחיים והאמונה בבני אדם.
תודה שקראתם.
 
כשלב ראשון, עלייך לדעת שאת חשובה ולהיות חשובה לעצמך. אם תשימי לזה סוף, לעולם לא תוכלי לחזור לחיים שיכולים להיות בעתיד טובים יותר. לכן עלייך לאהוב את עצמך ואת חייך ולפעול לשיפורם. חשוב להיות בחברות טובה עם המשפחה הקרובה, השתדלי לשמור אתם על אהבה משפחתית משותפת, לשוחח על דברים שקשורים אליכם ומשותפים לכם ולהביע מדי פעם דאגה כנה. כך גם עם חברים. הכסף לא מאוד חשוב, אפשר לשקם אותו במאמץ. אנשים לא תמיד יודעים לעזור, לא כי הם רעים אלא כי הם לא רגישים ולא תמיד מבינים את הזולת. השתדלי להיות תמיד טובה עם אחרים, ויחד עם זה לא לוותר על הדברים החשובים לך. אפשר להתחבר עם כל סוג של אדם כל זמן שהוא מתאים לנו רגשית באופיו בתור אדם. המטפלים תפקידם לעזור, והם מחויבים להשתדל לבצע את עבודתם בנאמנות. אם לא הצליחו, תוכלי לבדוק אפשרות להחליפם בטובים יותר. אם עברו על החוק, תוכלי להתלונן עליהם. חשוב שתכירי ביכולותייך וגם תפתחי אותן. צריך להיות טוב לאחרים ולאהוב, אבל לפני הכול חשוב להיטיב לעצמנו. השתדלי תמיד להיות עדינה עם אנשים, אבל שמרי על זכויותיך. כשמזיקים להן, דרשי אותן. את האדם הכי חשוב לעצמך בעולם הזה, האמיני בעצמך ואל תתייאשי. מוות הוא נורא. אין אחריו כלום.
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
מחפשת את האור יקרה,
מהדברים שכתבת עולה זעקה גדולה לעזרה.. מישהו שיושיט יד וימשוך אותך מהבור בו את נמצאת..
שומעת את האכזבה והתסכול מהמשפחה, מי שאמורים להיות שם עבורך ולתמוך,
שדווקא עכשיו לא רואים את מה שעובר עלייך.. ושאולי גורמים לך להרגיש שקופה ומאוד בודדה..
משערת שמצד אחד הכאב בלתי נסבל עד שאולי נראה שהמוות הוא הדרך להפסיק אותו..
ומצד שני יש חלק שכן רוצה להילחם, שרוצה לחיות.. ומחפש דרכים למלא את החלל שיש בתוכך..
יכולה רק לתאר לעצמי כמה כוחות נדרשים ממך כדי להמשיך לחפש ולא לוותר.. זה ממש לא ברור מאליו..
במידה ותרגישי שזה נכון עבורך, מזמינה אותך להגיע אלינו לצ'ט אישי ואנונימי עם אחד המתנדבים,
בו תוכלי לשתף, להתייעץ ולקבל אוזן קשבת וכתף תומכת..
הצ'ט פעיל בימים א-ה בין 16:00 לחצות, ובמוצ"ש בין 21:00 לחצות..
וכמובן מזמינה אותך להמשיך לכתוב כאן בפורום..
שלך,
מתנדבת סה"ר
 

שירה כמים 1959

Well-known member
עברתי דרך מאוד דומה לשלך. עדיין יש לי נפילות, אפילו תכופות. אבל יש גם תקווה. וגם הנאה. וגם טוב. וגם התקדמת וגם התפתחות.
הקושי עם אנשים וקשרים מאוד מאוד גדול.
הפשלות שמטפלים עושים הן בלתי נדלות, וזה נורא מקומם מה שקרה לך איתם, ומכעיס ונורא (אני אישית נפגעת טיפולים נפשיים).
האכזבה מא.נשים מוכרת לי כל כל.
גם התקוות לחברויות שלא נוצרות. פעם אחרי פעם אחרי פעם. ודווקא כשאני חושבת שהנה , יש קרבה ויש דיבור משמעותי ואז הבנאדם השני נעלם או מתרחק או לא מעוניין.
מזדהה איתך בהמון ואשמח להתכתב איתך ולחשוב ביחד איך ללבות את האש הקטנה של התקווה (שקיימת בך, אחרת לא היית כותבת כאן).
תודה על הבהירות האינטליגנטית שבה כתבת,
 
שירה כמים אני מזדהה עם מה שכתבת. גם אני ניזוקתי קשה ממטפל קליני שהציק לי במשך שנים כי אהבתי את עובדת ההשמה שטיפלה בי ביחד אתו, וגם לי רוב חיי כמעט לא היו חברים. רוב זה בגלל הנטייה המוגזמת לשכלתנות ולהסתרת רגשות שיצר אצלי האספרגר, אוטיזם מיוחד. בכל זאת, האינטלגנציה המילולית החזקה שלי נתנה לי יכולות ליצור ולהמציא רעיונות מאוד מורכבים כמו שירים, סיפורים, שפות ומילונים, מאמרים פילוסופיים, תרגומים ותכנות. צריך למצוא את החלק הטוב במה שיש לנו, לשמוח עליו ולפתח אותו.
 
תודה ואכן, עברתי את התהליכים הנפשיים הכי קשים שיכולים לקרות לאדם והם חישלו אותי: אהבת חיי האדירה שלא רצתה בי מעולם הייתה מטפלת לפני הרבה שנים, התאמצתי ליצור אתה קשר, פסיכולוג קליני הציק לי שנים בגלל רצוני בה והזיק קשה לשיחות שלי עם אנשים, מדריך עם תיאוריה משוגעת שטף את מוחי, הסתבכתי עם אנשים מסוכנים, קיבלתי מכות וסיכנתי את חיי, איבדתי יכולת לדבר עם אנשים, והגיתי מלים גסות בלי שליטה בכל מקום. עברתי דברים נוראים אבל אני מרגיש שהפכתי לאדם מאוד חשוב רוחנית שנלחם קשה בעולם כדי לשפר אותו. מזל שלא סבלתי כאבים גופניים קשים מדי, לא הייתי מתמודד עם זה.
 
תודה רבה על הצידוד הנעים. אני חושב שהסיבה העיקרית ששרדתי את כל זה היא שאני מאוד רוחני, ובעזרת הרוחניות והפילוסופיה אני מנסה לשנות את העולם ונלחם בעולם ומאמין שאוכל לשפר. בהזדמנות זו אני רוצה להגיד שאני שמח שהכרתי את אותה מטפלת נהדרת שהיא לדעתי האדם הכי נהדר בעולם ומשהו מאוד מיוחד, אני מצטער שלא רצתה בי לקשר אבל אני מאחל לה את כל הטוב והאושר שבעולם כי היא ראויה לו. הפכתי את העולם בשבילה והיא ראויה לזה.
 
למעלה