מחפשת את האור..
New member
בתקופה האחרונה הדבר היחידי שבאמת מצליח להביא הקלה לייאוש שאני נמצאת בו זו המחשבה שאני יכולה לשים לזה סוף מתי שרק יתחשק לי.
עם זאת, אין מה לדאוג או להזעיק לי עזרה, אין לי כל כוונה לפגוע בעצמי כי אני לא מסוגלת להטיל כזה צער על אמא שלי ומשפחתי הקרובה.
אני יודעת שזה יגמור אותם ואני לא רוצה להרוס להם את החיים רק בגלל ששלי הרוסים.
זה קצת פרדוקס, כי דווקא המשפחה הקרובה שלי לא מצליחה להבין את הקושי שאני נמצאת בו ולא מוצאת דרך להיענות לאותות המצוקה שאני שולחת להם (חלקם ישירים וברורים מאוד שבפירוש אני אומרת שאני זקוקה לעזרה).
דווקא אלה שאני הכי לא רוצה לגרום להם סבל במותי, לא מצליחים לראות את הסבל שאני נאלצת לשאת בחיי, או שרואים אבל עסוקים מדי / לא חושבים שהסבל שלי לגיטימי בשביל לתת לו יחס...
אני במצב של חוסר אמון טוטאלי באנושות. זה פשוט מוריד לי את החשק להיות חלק ממנה. לא רואה טעם או סיבה לקום כל יום ולהמשיך עם ההצגה הזו.
הקמתי עסק שאמור להיות הערוץ דרכו אביא את הקול המיוחד שלי לעולם, אך ככל שהעסק צומח, פחות ופחות בא לי בכלל להשמיע את עצמי בעולם הזה... כבר כמה שבועות שהעסק מתדרדר ואיתו היציבות הכלכלית שלי, ואני עומדת מנגד ולא עושה כלום.
אני חושבת שהטעות שעשיתי הייתה לחזור ארצה במצב נפשי לא יציב, לאחר תקופה ארוכה שחייתי בחו"ל וזוגיות שנגמרה.
קיוויתי שכאן אמצא קרקע לריפוי.
קיוויתי שכאן אמצא חום ואהבה שיעטפו אותי ויעזרו להתמודדות.
כמה ניסיתי בהתחלה ליצור לעצמי כאן מקום שארגיש בו רצויה ושייכת.
אם זה ללכת לפסטיבלים, קבלות שבת, סדנאות, בנסיון להכיר אנשים עם תפישות עולם דומות לשלי.
ואם זה בנסיון לייצר קירבה מחודשת עם המשפחה, לייצר מעורבות עמוקה יותר בחיים שלי ושלהם, להרגיש חלק מתא משפחתי שתומך, מרגיש, מכיל, מעצים, אוהב ללא תנאי.
אך כנראה שכשחזרתי ארצה כבר היה מאוחר מדי. כנראה שהפער התרבותי, המרחק מהמשפחה (למרות שבכל שנותיי בחו"ל היינו בקשר מעולה ואף פעם לא היה נתק), עשו את שלהם וכבר לא פשוט או אפשרי לגשר על הפער.
או שלא הייתי במצב נפשי שאיפשר לי יצירת קירבה אמיתית ומעגל חברים.
כי באמת שהתקרבתי לאנשים, התרגשתי להכיר אנשים מדהימים ולפתח חברויות חדשות בארץ ובשפת האם שלי, אבל איכשהו בסוף הקשרים האלה התממסו ותמיד זה הרגיש לי קצת מלאכותי.
כי הגבולות לא היו ברורים, אך היה ברור שיש גבולות. כבר לא ידעתי מה הטווח שבו מותר לי להיות, ואיפה אני חוצה גבול שמרחיק אנשים מעליי.
כנראה שביקשתי יותר מדי ומעבר למה שנכון לצפות מאחרים. או שכבר שכחתי איך להתמודד עם החספוס הישראלי ולא לקחת דברים קשה מדי ולהיפגע.
ואז הגיע השלב של לזנוח את עצמי ולהתרכז באחרים.
גם אני כבר הפסקתי להתייחס לעצמי ואל צרכיי. הפניתי את המבט כלפי חוץ, האמנתי שלהיות למען אחרים ישאיר אותי קרובה ורצויה. אך לא לבקש למען עצמי כדי לא להעיק ולהרחיק אנשים ממני.
ובאמת הייתה תקופה שהרגשתי קירבה ושייכות. בעלת ערך לאנשים סביבי, רצויה. הרגשתי שמחה וטוב עם עצמי, ממומשת.
גם התחום של העסק שלי מפגיש אותי עם אנשים שמשתפים על חייהם ואני שם למענם להקשיב ולהדהד.
אבל זה לא החזיק הרבה זמן.
מסתבר שרוקנתי לעצמי את מאגרי האנרגיה.
לא דאגתי להשקות את האהבה העצמית שלי ולא ראיתי איך היא נובלת ומתה לי מול העיניים.
ומשם הכל התדרדר.
הגעתי לתחתית, לייאוש טוטאלי, לתחושת קורבנות ופגיעות יתר.
הפכתי לנידית ומוצצת תשומת לב ואהבה. נהגתי בילדותיות ובתוקפנות רק כדי לקבל קצת יחס, כדי לנסות לאזן בחזרה את מאגרי האנרגיה שלי.
נעשיתי ביקורתית ונוקשה.
הפכתי אגואיסטית, פתאום עברתי לקיצוניות השנייה שאם אני לא מקבלת יחס לעצמי, אף אחד אחר לא מעניין אותי.
וכך, דווקא מתוך צורך עז בקירבה ואהבה, בסופו של דבר רק הרחקתי מעלי עוד ועוד דווקא את אלה שכל כך רציתי והייתי זקוקה לקירבתם.
אני כבר שנים מתעניינת בתחומי הנפש וטיפול ובשנה שעברה אף התחלתי לימודי פסיכותרפיה במכללה.
לצערי זו הייתה חוויה נוראית ששפכה אור על הזילות שיש כיום למקצוע הזה, הן מצד הצוות במכללות והן מצד הרמה הלימודית.
כחלק מכך, חוויתי טיפול לא מקצועי שפתח פצעים ישנים אך הותיר אותם מדממים ללא כלים לריפוי. דבר שהביא להתדרדרות רצינית במצבי, ולאובדן האמון שלי בטיפול פסיכותרפויטי. כשהעזתי להביע זאת מול המטפלים והצוות שהיו מעורבים, הותקפתי שאני סתם קנטרנית ושאגיד תודה על טיפול שניתן לי בחינם...
על אף ההססנות שלי, כיוון שאני כבר ממש אבודה, לאחרונה פניתי בנסיון לקבל עזרה מקופת החולים ואף שקלתי שהייה בבית מאזן, אך לצערי איני זכאית לכך מהקופה והעלויות מאוד גבוהות.
מרוב דחיות, גם מצד המשפחה וגם מצד הגורמים המטפלים, נותר לי להבין שהשיעור שלי הוא אם אין אני לי מי לי.
שרק לי היכולת לעזור לעצמי.
אך מה עושים במצב שבו האני לא מתפקד, לא מכיר בעצמו, לא מכיר ביכולותיו, ואין לא אפילו רצון לנסות לעשות זאת בעצמו?
אשמח לשמוע מכם על טיפים למציאת האור בקצה המנהרה, השבת הטעם לחיים והאמונה בבני אדם.
תודה שקראתם.
עם זאת, אין מה לדאוג או להזעיק לי עזרה, אין לי כל כוונה לפגוע בעצמי כי אני לא מסוגלת להטיל כזה צער על אמא שלי ומשפחתי הקרובה.
אני יודעת שזה יגמור אותם ואני לא רוצה להרוס להם את החיים רק בגלל ששלי הרוסים.
זה קצת פרדוקס, כי דווקא המשפחה הקרובה שלי לא מצליחה להבין את הקושי שאני נמצאת בו ולא מוצאת דרך להיענות לאותות המצוקה שאני שולחת להם (חלקם ישירים וברורים מאוד שבפירוש אני אומרת שאני זקוקה לעזרה).
דווקא אלה שאני הכי לא רוצה לגרום להם סבל במותי, לא מצליחים לראות את הסבל שאני נאלצת לשאת בחיי, או שרואים אבל עסוקים מדי / לא חושבים שהסבל שלי לגיטימי בשביל לתת לו יחס...
אני במצב של חוסר אמון טוטאלי באנושות. זה פשוט מוריד לי את החשק להיות חלק ממנה. לא רואה טעם או סיבה לקום כל יום ולהמשיך עם ההצגה הזו.
הקמתי עסק שאמור להיות הערוץ דרכו אביא את הקול המיוחד שלי לעולם, אך ככל שהעסק צומח, פחות ופחות בא לי בכלל להשמיע את עצמי בעולם הזה... כבר כמה שבועות שהעסק מתדרדר ואיתו היציבות הכלכלית שלי, ואני עומדת מנגד ולא עושה כלום.
אני חושבת שהטעות שעשיתי הייתה לחזור ארצה במצב נפשי לא יציב, לאחר תקופה ארוכה שחייתי בחו"ל וזוגיות שנגמרה.
קיוויתי שכאן אמצא קרקע לריפוי.
קיוויתי שכאן אמצא חום ואהבה שיעטפו אותי ויעזרו להתמודדות.
כמה ניסיתי בהתחלה ליצור לעצמי כאן מקום שארגיש בו רצויה ושייכת.
אם זה ללכת לפסטיבלים, קבלות שבת, סדנאות, בנסיון להכיר אנשים עם תפישות עולם דומות לשלי.
ואם זה בנסיון לייצר קירבה מחודשת עם המשפחה, לייצר מעורבות עמוקה יותר בחיים שלי ושלהם, להרגיש חלק מתא משפחתי שתומך, מרגיש, מכיל, מעצים, אוהב ללא תנאי.
אך כנראה שכשחזרתי ארצה כבר היה מאוחר מדי. כנראה שהפער התרבותי, המרחק מהמשפחה (למרות שבכל שנותיי בחו"ל היינו בקשר מעולה ואף פעם לא היה נתק), עשו את שלהם וכבר לא פשוט או אפשרי לגשר על הפער.
או שלא הייתי במצב נפשי שאיפשר לי יצירת קירבה אמיתית ומעגל חברים.
כי באמת שהתקרבתי לאנשים, התרגשתי להכיר אנשים מדהימים ולפתח חברויות חדשות בארץ ובשפת האם שלי, אבל איכשהו בסוף הקשרים האלה התממסו ותמיד זה הרגיש לי קצת מלאכותי.
כי הגבולות לא היו ברורים, אך היה ברור שיש גבולות. כבר לא ידעתי מה הטווח שבו מותר לי להיות, ואיפה אני חוצה גבול שמרחיק אנשים מעליי.
כנראה שביקשתי יותר מדי ומעבר למה שנכון לצפות מאחרים. או שכבר שכחתי איך להתמודד עם החספוס הישראלי ולא לקחת דברים קשה מדי ולהיפגע.
ואז הגיע השלב של לזנוח את עצמי ולהתרכז באחרים.
גם אני כבר הפסקתי להתייחס לעצמי ואל צרכיי. הפניתי את המבט כלפי חוץ, האמנתי שלהיות למען אחרים ישאיר אותי קרובה ורצויה. אך לא לבקש למען עצמי כדי לא להעיק ולהרחיק אנשים ממני.
ובאמת הייתה תקופה שהרגשתי קירבה ושייכות. בעלת ערך לאנשים סביבי, רצויה. הרגשתי שמחה וטוב עם עצמי, ממומשת.
גם התחום של העסק שלי מפגיש אותי עם אנשים שמשתפים על חייהם ואני שם למענם להקשיב ולהדהד.
אבל זה לא החזיק הרבה זמן.
מסתבר שרוקנתי לעצמי את מאגרי האנרגיה.
לא דאגתי להשקות את האהבה העצמית שלי ולא ראיתי איך היא נובלת ומתה לי מול העיניים.
ומשם הכל התדרדר.
הגעתי לתחתית, לייאוש טוטאלי, לתחושת קורבנות ופגיעות יתר.
הפכתי לנידית ומוצצת תשומת לב ואהבה. נהגתי בילדותיות ובתוקפנות רק כדי לקבל קצת יחס, כדי לנסות לאזן בחזרה את מאגרי האנרגיה שלי.
נעשיתי ביקורתית ונוקשה.
הפכתי אגואיסטית, פתאום עברתי לקיצוניות השנייה שאם אני לא מקבלת יחס לעצמי, אף אחד אחר לא מעניין אותי.
וכך, דווקא מתוך צורך עז בקירבה ואהבה, בסופו של דבר רק הרחקתי מעלי עוד ועוד דווקא את אלה שכל כך רציתי והייתי זקוקה לקירבתם.
אני כבר שנים מתעניינת בתחומי הנפש וטיפול ובשנה שעברה אף התחלתי לימודי פסיכותרפיה במכללה.
לצערי זו הייתה חוויה נוראית ששפכה אור על הזילות שיש כיום למקצוע הזה, הן מצד הצוות במכללות והן מצד הרמה הלימודית.
כחלק מכך, חוויתי טיפול לא מקצועי שפתח פצעים ישנים אך הותיר אותם מדממים ללא כלים לריפוי. דבר שהביא להתדרדרות רצינית במצבי, ולאובדן האמון שלי בטיפול פסיכותרפויטי. כשהעזתי להביע זאת מול המטפלים והצוות שהיו מעורבים, הותקפתי שאני סתם קנטרנית ושאגיד תודה על טיפול שניתן לי בחינם...
על אף ההססנות שלי, כיוון שאני כבר ממש אבודה, לאחרונה פניתי בנסיון לקבל עזרה מקופת החולים ואף שקלתי שהייה בבית מאזן, אך לצערי איני זכאית לכך מהקופה והעלויות מאוד גבוהות.
מרוב דחיות, גם מצד המשפחה וגם מצד הגורמים המטפלים, נותר לי להבין שהשיעור שלי הוא אם אין אני לי מי לי.
שרק לי היכולת לעזור לעצמי.
אך מה עושים במצב שבו האני לא מתפקד, לא מכיר בעצמו, לא מכיר ביכולותיו, ואין לא אפילו רצון לנסות לעשות זאת בעצמו?
אשמח לשמוע מכם על טיפים למציאת האור בקצה המנהרה, השבת הטעם לחיים והאמונה בבני אדם.
תודה שקראתם.