אין לי את מי לשתף

[abillify]

אין לי את מי לשתף

והשיחות עם הפסיכולוג, על אף ההנחה שהוא נתן לי (משמעותית ואני מאד מעריכה את זה), קצת כבדות לי כרגע ...אני קצרה ומעדיפה להשקיע בדברים אחרים שגם הם חשובים לי לא פחות בעיקר להתקדמות שלי ולחיבור של "לאהוב את החיים- לנסות ליהנות מהדברים הבסיסיים שאני אמורה ופעם הייתי נהנית מהם"
אני מרגישה שלא רק שאני סוחבת טראומות וצלקות מהעבר, אלא שהטראומות האלה כיאלו הולכות נעשות גדולות ומאיימות יותר
אני כועסת גם המון על עצמי בלי קשר על דברים שעשיתי ואמרתי בתקופות קשות שנמשכו לשנים מספר
1. כועסת על עצמי שעשיתי לי בושות כשהתנהגתי בצורה מוזרה שאנשים לא ידעו איך לפרש אותה והתנהגתי ככה כי חשבתי שאני מאויימת, כך הרגשתי
2.כועסת על עצמי הרבה יותר על משהו אחר
זה קטע. בחיים לא הרגשתי האשמה עצמית ברמות שכאלה
וזה למרות שבאמת באמת לא הרגשתי טוב ולא אופייני לי להתנהג ככה
אני אוכלת סרט בקטע של בושה
אבל גם בקטע מצפוני, ביני לבין עצמי מבלי שמישהו יודע
אני באמת סבלתי בשנים האלה, אני עדיין סובלת, אלוהים רק יודע כמה
והמחשבות על העתיד-כמו לאן כל זה הולך? מה יהיה?
אין לי איך לסדר את זה, לא בראש ולא במציאות
מסוג הדברים שנגזר עליי להתעלם מהם כדי שלא יחשבו שהשתגעתי וישלחו אותי למוסד כמו שכבר קרה מספר פעמים בשנים האלה
בנוסף להכל, אני מפחדת. וגם מפוחדת
כל ההפנמה וההדחקה הזאת, ההעלם-יש להם מחיר כבד שאני משלמת יום יום
על פניו- נראית בחורה יפה, עובדת, נחמדה, מסבירת פנים
בפנים- מלאת חרדות ופחדים....בטבע שלי אני מעדיפה לסדר את הדברים וליישב אותם, איך מה שלא יהיה-ועכשיו,אין לי שום אפשרות כזאת
אני מפחדת שהשנים יעברו. אני מפחדת להתקע במציאות כשאני כל כך מפוחדת מהחיים ומגברים במיוחד, כשהשנים עוברות
איפה אני השמחה? איפה אני המצחיקה? איפה אני האהובה? שאוהבת לעזור?
נגמרו לי הכוחות בתחנת המחשבות
מפחדת לצאת עם מישהו וכשיגיע הרגע שאצרך לספר לו אני אתחיל לגמגמם ולא אדע מה להגיד או יותר מפחדת שהוא יחקור על זה ויראה את האבחנה שלי
ואיפה ביליתי לסירוגין בשנים האחרונות
כאילו למה לי להתחיל מערכת יחסים עם בחור מדהים שבסוף יעזוב אותי ?
הרי רוב האנשים הם סטיגמטיים ובכלל אני מודה שזה מפחיד אולי היה גם אותי אם לא הייתי מכירה
לסיכום: הבטחון העצמי ברצפה, גוררת את החיים, מחשבות טורדניות לא פוסקות, האשמה עצמית גדולה מאד ותחושת בושה גדולה מאד
אין בעולם מי שיבין אותי
אבל המעט שמנחם אותי, זה שאני יודעת שגם אם הייתי מחזירה את הגלגל לאחור- במצב בו הייתי, לא הייתי יכולה לפעול אחרת
הלוואי שנשארו עוד אנשים טובים בעולם, ובפורום הזה שיוכלו לעודד אותי ולתת לי תקוה

 

[מריוס זכריה]

תגובתי

בוקר טוב.
זה באמת תיק כבד לסחוב.
ואני בהחלט מאמין שיכול להיות לך כל מה שאת רוצה.
וגם יהיה.

פצעים הם לא דבר נצחי. הם יכולים להתרפא.
אבל הם לא נרפאים מעצמם, ודרושה שם עבודה מתמשכת מצידך.
התחלת אותה, בטיפולים שונים, שהם חשובים (כולל באישפוז, שלרוב איננו תקלה, אלא הצלת חיים). והמשך בשיחות עם הפסיכולוג שלך.

אני מבין שלאורך הדרך מתעייפים, ולפעמים גם מתייאשים. זה טבעי, ומותר לעצור ולנוח, עד שיהיה שוב כח להמשיך. אבל לזכור שמנוחה היא רק מנוחה. היא לא פתרון, ומתישהו צריך לחזור לשיחות עם הפסיכולוג.

לגבי גברים: רובם באמת מנוהלים על ידי סטיגמות.
אז מה?
את לא צריכה מיליוני גברים, ולא אלפים, ואפילו לא עשרה. את צריכה אחד.
אז ההצעה שלי היא זאת:

כשאת מכירה גבר חדש, תספרי לו על המצב שלך כבר בדייט השני.
שימי טוב לב: לא בראשון! ולא בשלישי!
בשני.
(ולא בתחילת הדייט. ולא בסופו. אלא באמצע הדייט השני)

למה?

הרעיון הוא לספר כמה שיותר מהר, כדי שכל אלו עם הסטיגמה יסתלקו ויניחו אותך לנפש, לפני שאת מפתחת ציפיות.

תביני: זה מעולה שהם הולכים!!! כי את לא צריכה אותם!!! את צריכה מישהו אחר.
ויש כזה. אני יודע שיש, כי המון אנשים עם היסטוריה של אישפוזים והתמודדות נפשית כן מוצאים אהבה. זו עובדה.

כן, זה פוגע שגבר נעלם אחרי ששיתפת אותו באמת שלך. אבל עדיף שזה יהיה אחרי דייט שני, ולא אחרי חודשיים, ואחרי שכבר נקשרת.

ותאמיני לי שיגיעו אלו שלא יעלמו. ואחד מהם יתאים לך, ואת לו.

---

למה לא בדייט הראשון, אם כן?
כדי שבכל זאת יכיר אותך בלי קשר לזה.
וכדי שידע שיש לך זהות גם שלמה מחוץ לעניין הזה.
אבל דייט אחד מספיק.
והעניים הזה הוא כן חלק מהזהות שלך.
אז צריך לומר את זה.
אם יהיה לו עניין, הוא ימשיך אחרי הדייט השני, למרות מה שסיפרת לו. ואולי בזכות זה!!!

ותזכרי: לא רק אנשים שעברו אישפוז הם פצועים. כל בני האדם פצועים. חלק פשוט מסתירים את זה יותר טוב, או מצליחים להדחיק, או מצליחים יותר טוב לתפקד. ואל בטוח שהדחקה היא הדבר הטוב עבורם. אבל כך הוא העולם.

תזכרי טוב טוב: את לא הפצועה היחידה!!! כולם פצועים. גם מי שיגיד לך שהוא לא. או שיצחק על מה שכתבתי. תאמיני לי.

כל זה זה לא מבטיח כמובן שקשר מסוים יצליח. כל קשר יכול להיגמר אחרי ארבע, חמישה, עשרה דייטים. זה העולם. אבל הסיכויים שלך יעלו פלאים, אם תלכי בדרך הזאת.

זה דורש אומץ.
אבל אני יודע שיש לך אומץ.

אז אל תוותרי לעולם על מה שחשוב לך. תמשיכי לחפש, להתאמץ, לעבוד, וגם כשהיאוש יופיע, אל תתני לו לנצח.
תנוחי יום, יומיים, שלושה ותחזרי לנסות.

---

מילה על ייסורי מצפון וכעס על עצמך:
בסופו של דבר, אלו דברים שצריך להתגבר עליהם.
הדרך לשם היא לא בהדחקה, ולא בדיכוי הקולות הללו.
הדרך היא בדיאלוג פנימי בין כל החלקים והקולות הפנימיים שלך.

איך בדיוק? לספיכולוג יש יותר כלים איך לעזור לך בזה. לפחות ללמד אותך איך לעשות את זה בעצמך. לומדים את זה.

לדעתי, זו הדרך בשבילך.

בהצלתה, ושמרי תמיד על התקווה, כי מגיע לך הכל, ואת גם יכולה לקבל את זה.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[abillify]

תודה על התגובה

אני מניחה שאצטרך לחשוב איך אני מייצרת עוד הכנסות כדי לממן את זה
אני מודה לך
א. שלא פצעת לי את הנפש עוד יותר (שכאן בפורומים זה ממש לא מובן מאליו)
ב. שנתת לי קצת תקווה

 

[מריוס זכריה]

 

[פילוסוף רוחני33]

כשלב ראשון, אהבי את עצמך. כל אחד יכול לאהוב מאד את עצמו באופן טבעי. השקיעי בעצמך ותני לעצמך כל הזמן הנאה ושמחה ככל שתוכלי. שאפי לטוב. השקיעי בחייך, תכנני את העתיד ואת המטרות ופעלי אליהם. עשי דברים שמעניינים אותך וחשובים לך. לא תצטרכי להרגיש אשמה אם תאהבי את עצמך ותהיי בטוחה בעצמך. אם תחשבי שטעית, פשוט חשבי איך לתקן את הטעות ולהיזהר להבא שלא לחזור עליה. אדם שיאהב אותך בגלל אופייך הטוב, ירצה אתך בקשר ללא תנאים ואם יעזוב אותך סימן שזה לא התאים ולא נורא כי בסוף תמצאי את המתאים. השתתפי במסגרות שמעניינות אותך, שם גם תוכלי ללמוד עבודה לחיים. ככל שתשקיעי בעתיד ובעצמך, פחות תצטרכי לפחד. למדי מטעויות העבר והתרכזי בשיפור העתיד, הוא החשוב יותר. כדי לשתף, מצאי את האנשים שיש לך אתם שפה משותפת, נסחי לעצמך את הדברים בבירור במחשבה ואז הביעי אותם כמו שתכננת בבירור. הקשיבי לתשובות ולעצות אבל ההחלטה היא שלך.