הזכרתי את הסופרת יונה טפר ואחד מספריה הוא ספר היסטורי משפחתי. לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות מעלה את הסיפור המרתק
יום לפני שנפטר באופן פתאומי הגיע אריה לביקור אצל אחיו. כשנפרדו נתן לו פיסת נייר שעליה כתב בכתב ידו כמה שורות בלתי מובנות:
"אריה עמית (טפר) חשבון נפש:
רֻסְתַּם הרג את בנו סֻהְרָאבּ ואני לסוף דרכי. זקן. והם השלושה מיגור שאני שכלתי. צעירים לנצח. אנצור את זכרם בסוף הדרך. הנה הם שם.
שלושה פרשים עזי נפש. רוכבים הם לנצח בעמק הקישון..."
שנים אחר כך מתגלה הפתק במקרה על ידי אחד הנכדים וסקרנותו ניצתת. יחד עם חבריו לכיתה הוא מנסה לפענח את תוכנו המסתורי ונחשף לסיפורו של אריה, אחי סבו.
סביר להניח שישראלי שגדל בארץ והתחנך במערכת החינוך שמע על דרך בורמה, דרך עפר עוקפת שנסללה במלחמת העצמאות בין קיבוץ חולדה לירושלים והצילה את הבירה מן המצור הממושך שהטילו עליה צבאות ערב. אולי גם יודעים מדוע היא נקראת בשם זה – על שם הדרך שפרצו במלחמת העולם השנייה צבאות ארה"ב ואנגליה במזרח אסיה שעקפו את הצבא היפני והזרימו אספקה לסין. אך לא רבים יודעים מי היו הראשונים שגילו את האפשרות לדרך העוקפת: שלושה לוחמי פלמ"ח מחטיבת הראל, בראשם אריה עמית-טפר, שחיפש דרך להגיע מירושלים הנצורה לאמו בקיבוץ יגור, שאביו נטש אותה ואת בניו, והתמודדה לבדה עם האבל על נפילת בנה מאיר.
זהו סיפור היסטורי־משפחתי החושף פרטים מקורות מלחמת העצמאות שאינם ידועים לרבים, במיוחד לא לבני נוער. הדרך הטובה ביותר לגולל קורותיה של תקופה היא באמצעות דמות וכאן, גיבור רב מעללים שאומץ ליבו האגדי היה לשם דבר.
יונה טפר צולחת בהצלחה את כל המהמורות האורבות לפתחו של סיפור מן הסוג הזה.
איך מנגישים את העבר לילדי ההווה?
הסופרת מצליחה לרתק בתיאור האירועים המכוננים של ימי מלחמת העצמאות והקרבות ולחברם לדור הטלפון החכם באמצעות אלון וחבריו, קבוצת ילדים בכתה ז' מקיבוץ יגור שהמורה הטילה עליהם לכתוב עבודה על דרך בורמה. הילדים נעזרים בסבא של אלון, הפורש בפניהם את עלילות אחיו הגדול אריה שנפטר. הסבא מוביל את הילדים אל העבר באמצעות כתב חידה ומשימות, והסיפור נע בקצב בין שתי התקופות. מערכת היחסים החמה המתוארת בין הסבא לבין הנכד וחבריו מחדדת את התשתית התרבותית־ההיסטורית המשותפת ומצביעה על התרומה ההדדית בין הדורות.
התמונה שפורשת יונה טפר רחבה וכוללת גם את רוח התקופה וערכיה, ללא שמץ של ביקורת משתמעת על הבדל הערכים הנוכחי: " 'אז היו זמנים אחרים', הסביר סבא. 'עדיין לא הייתה לנו מדינה ולא צבא... וגם נערים צעירים כמו אחי מאיר הפסיקו ללמוד והתגייסו... הוא דרש בתוקף שיאפשרו לו להתגייס... 'האם עלי לשבת בבית שעה שאני יכול לתת את חלקי להצלת המולדת?' 'להצלת המולדת'? חזר אלון על דברי סבא. 'כן. בזמן ההוא ככה אנשים הרגישו, וזה לא נשמע מוזר כשדיברו כך. אצל נערים כמו אריה ומאיר לא היה פער בין החלומות האישיים שלהם לחלומות על המדינה שתקום. אני יכול אפילו להגיד בביטחון שהחלומות האישיים היו על כך שתהיה לנו מדינה.'"
איך כותבים סיפור משפחתי הפורץ את גבולות המשפחה ואיך הופכים אירוע לסיפור?
הסבא המוביל את הסיפור הוא הארכיאולוג יגאל טפר, בעלה של הסופרת. לפנינו אם כן סיפור משפחתי. החשש בסיפור מסוג זה הוא שמידת מעורבותו של המספר תצמצם את מידת העניין של הקורא שאינו קשור למשפחה. כאן דרוש הכישרון הספרותי להפוך מקרה פרטי לנושא עניין כללי, ועיבוד העובדות וההתרחשויות לתמונת עולם עשירה (מכשלה זו לא צולחים גם חלק מספרי השואה המסופרים מפי הניצולים, למרות הפוטנציאל הדרמטי). יונה טפר, סופרת עטורת פרסים לילדים ונוער (פעמיים פרס זאב, פרס ראש הממשלה ליצירה, עיטור אנדרסן, פרס דבורה עומר למפעל חיים ועוד), מיומנת היטב בבניית סיפור והעמדה של עולם עשיר בפרטים. חלק ההווה של הסיפור מתנהל על ציר הזמן באופן לינארי – קבוצת ילדים נחשפת לאירועי העבר. הדמויות בעלות נפח, על מערכת היחסים ביניהם, עיסוקיהם, אורח חייהם, חפציהם, לבושם. חלק העבר של קרבות מלחמת השחרור, בהם גם כאלה שנסתיימו בכישלון, אינו מסודר על פי סדר התרחשותם אלא על פי הצורך הספרותי. טוב עשתה הסופרת שבסוף הספר הוסיפה את רשימת הקרבות והאירועים לפי סדר התרחשותם במציאות. כמו כן מצורפת רשימת המקורות בהם השתמשה, המעידים על מחקר מעמיק.
"איש ושמו אריה" מדגים את שילוב "המענג והמועיל" שביצירה הספרותית הטובה על פי המשורר הרומי הורציוס (65 לפנה"ס), המשמש עד היום בביקורת הספרות. בתוך העניין וההנאה שבספר מקופלים גם לימוד וחינוך, זוהי הדרך הרצויה.
מגיל 12.