אמרתי לעצמי שאני אתאפק

Efrat K

New member
אמרתי לעצמי שאני אתאפק

בקושי 5 חודשים עברו מאז שכתבתי כאן את ההודעה האחרונה שלי,אמרתי לעצמי שאני אחכה לפחות חצי שנה אבל העצבים כבר יוצאים החוצה והכי גרוע שאני לא יודעת מה מעצבן אותי,באמת שאני לא יודעת. נראה לי שאני מתגעגעת לחיים הקודמים שהיו לי ולכן אני לא יכולה להיות מאושרת,אני מנסה לשכוח הכל-את כל מה שהיה לי שנה שעברה ואת כל מה שהיה לפני כן ואני לא יכולה,זה משגע אותי. אמרתי לעצמי שאני צריכה לעבור הלאה בחיים ולשים את כל העבר מאחוריי וזה לא עוזר,אני פשוט תקועה שם מאחור מבלי להתקדם. חברה שלי טוענת שאני עושה את זה לעצמי,שאני לא נותנת לעצמי להתקדם כי אני מחליטה להשאר מאחור אבל בעיניי זה לא נכון. אני חושבת שאני ממש משתדלת ואני פשוט לא מצליחה. אני לא מצליחה ליצור לי כאן מסגרת חברתית ראויה,כל הבנות בדירה שלנו מרוחקות אחת מהשנייה. כולן פה כל כך שונות ממני ומהאופי שלי,פתאום כבר אין לי נושאי שיחה משותפים פה עם אף אחת. כולן פה מדברות על החבר שלהן,על יציאות לפאבים,על בניית ציפורניים ואחר כך חוזרות שיכורות. אלוהים ישמור,זה אמור להיות שירות לאומי לבנות דתיות! אז אין לי חבר,נכון. זה לא אומר שצריך לרדת עליי כל הזמן וזה לא אומר שצריך להתעסק עם בנים 24/7 ולהתחיל עם כל דבר שזז,אוף אוף אוף. ואני לא יכולה להפתח פה,אין לי כאן את ההרגשה הנוחה הזאת שאני יכולה לדבר עם אנשים על מה שאני מרגישה. הן לא רעות,הן לא עשו לי כלום,הן דווקא מתייחסות אליי ושואלות לשלומי ואפילו חולקות איתי את האוכל שלהן ואני לא רבה איתן אף פעם ובכל זאת אני עצבנית. וזה הורג אותי שאני כל הזמן צריכה לחייך ולהיות נחמדה לאנשים אחרים,אוף תפסיקו להגיע כבר למוזיאון הזה הרצל לא מעניין אף אחד. מתישהו זה צריך להשתנות,כבר 3 חודשים שאני נמצאת פה ואני מרגישה בדיוק כמו ביום הראשון. ציפיתי להכיר כאן את המקום,את הסביבה אבל אני מרגישה כאן כמו תיירת ואותו הדבר אני גם מרגישה בחיפה,אני פשוט לא שייכת לשום מקום כבר-לא לבית בחיפה ולא לדירה בירושלים. נמאס לי להגיע לדירה ריקה ולבכות בה כשאף אחת לא נמצאת,כי כל יום זה כמעט אותו דבר ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני חושבת שהבעיה היא בי,אני צריכה להשתנות ואני לא מצליחה,יכול להיות שאני גם לא ממש רוצה,אבל למה לי להשתנות כשתמיד הרגשתי טוב בתדמית הקודמת שהייתה לי? ואני גם לא יכולה לשפוך את זה בפני אנשים כי אף אחד לא יבין,אף אחד באמת לא יבין מה אני מרגישה. שיהיה לכולכם יום טוב.
 
איפה המרכז שלך?

מהם הערכים הבסיסיים שלך, אלו שאיתם את קמה בבוקר, עוברת את היום והולכת לישון בלילה? מה ממלא אותך? מה חשוב? מהו סדר העדיפויות שלך? 1- יש סביבך בנות שעושות צפרניים מדברות על בנים וחוזרות שיכורות. מאיך שכתבת אפשר להבין שהדברים הללו אינם בסדר העדיפויות שלך ואת לא מעריכה אותם - אבל לא כתבת מה כן! 2- יש לך עבודה שלא ממש מעניינת אותך. OK - אז מה כן? 3- את מרגישה זרות במקומות שאת גרה/חיה/מסתובבת - מה יגרום לך לא להרגיש זרות? ואת לא צריכה להשתנות, אבל את צריכה לגלות ולמצוא מי את, מה את אוהבת, מה מעניין, מה חשוב לך, מה את רוצה - ולהתחיל ללכת על זה וליישם לאט לאט ובצעדי תינוק. ואם אין לך תשובות ואת לא יודעת מה כן - מתחילים להרים את הראש להסתקרן לנסות ולהתנסות. אלו החיים שלך ואת צריכה לחיות אותם.
 

Efrat K

New member
אוקיי

את העבודה אני כן מעריכה וגם את המקום כי בסך הכל הוא מקום טוב רק שלפעמים היא מתישה אבל בסך הכל טוב לי שם. ואני יודעת איזה בנות אני יכולה להעריך,בנות שלא מתחילות עם כל דבר שזז ולא מעירות אותי ב12 בלילה כשהן בעצמן שיכורות. אני לא מעריכה את עצמי ולא מעריכה אנשים לפי הדתיות שבהם,גם אני לא צדיקה תמימה אבל אני כן רוצה להשאר באותו קו שתמיד חייתי בו וזה להיות דתייה לאומית מודרנית. להיות מישהי שהולכת לקולנוע,קוראת ספרים,יוצאת למסעדות נחמדות(וכשרות!)לומדת,לא מנותקת מהעולם,שומרת על הדת ולא יוצאת לפאבים וחוזרת שיכורה כי אני כן מאמינה שצריך לחיות אבל יש גבולות מסויימים שאני לא רוצה לחצות. גם לצאת עם בנים אין לי בעיה,אבל לא לעשות מזה צחוק והוללות,שזה יהיה בשביל מטרה מסויימת-אותן בנות עושות את זה סתם בשביל הכיף והצחוקים ואני לא רוצה את זה כי זה לשחק עם הרגשות שלך,זה בסוף יכול לפגוע בך ולכן אם יוצאים אז שזה יהיה דבר רציני גם בשבילי וגם בשבילו.
 
שלב II

עכשיו שהגדרת מי את ואיך את רואה את עצמך - צריך ללמוד לא לשפוט ולא להתעסק עם איך שאחרים חיים. אם מפריע לך הרעש שהן עושות - דברי איתן על הרעש ולא על איך שאת תופסת אותן ערכית, ולא על הצפרניים והשכרות. בקשי שקט, אבל אל תבקשי שיעשו השתלת אופי. [כתבתי קצר - זה ברור או צריך הרחבה?]
 

Efrat K

New member
אני לא שופטת ולא מתעסקת

אני מנסה למצוא נקודת חיבור,קשה לי למצוא אותה ולכן גם קשה לי להתחבר אליהן.
 
אז זהו

שלא צריך להתחבר אליהן אם כל מה שיוצא לך מנסיונות החיבור עד כה זו עגמת נפש. מינימום הכרחי של יחסים קורקטיים - והמשיכי בחייך כמו שאת חושבת לנכון.
 
החיים לימדו אותי

שכשאני מוצאת את עצמי שחורה לי התנהגות של אחרים, זו הזדמנות טובה להזכיר לעצמי מי אני, מה אני ושהתנהגות של אחרים זו התנהגות של אחרים - לא שלי.
 

ShukyD

New member
חבל על מי שמת

אל תבזבזי את ה"חבל" שלך על דברים כאלה חיבור וחברים אפשר למצוא גם מחוץ למסגרת העיקרית שלך ועוד יותר אין מה לדאוג כשהיא זמנית
 

Efrat K

New member
הבעיה היא

שבגלל שלא נהנים הזמן לא זז,אפילו שזאת מסגרת זמנית-בכל זאת נשארו לי עוד 7 וחצי חודשים ואני עדיין משתגעת מהאווירה פה.
 
למעלה