תרגום לסרט קצר עם מונולוג של סופרת הילדים האהובה משנת 2014
הסופרת והמאיירת האיטלקיה ביאטריצ’ה אלמניה היא מהיוצרות הבולטות בעולם ספרות הילדים בעשורים האחרונים. ספריה פונים לילדים ומבוגרים כאחד עם טקסטים פילוסופיים – מורכבים ופשוטים כאחד – לצד מבע חזותי ססגוני, פרוע ונסיוני. ספרה “מהו ילד?”, שראה אור לראשונה בשנת 2007 ותורגם לשפות רבות, הוא אוסף של מחשבות על מהותם של ילדים וילדות כיצורים ייחודיים של רגש ותום. בתקווה שספר זה יתורגם במהרה גם לעברית, תרגמנו עבור הקוראות והקוראים את המונולוג של אלמניה על הספר מתוך סרט קצר שיצרה עמנואל פליו עבור ההוצאה Mirando Bok עם יציאת מהדורה חדשה של הספר בשנת 2014. אנו מזמינים אתכן ואתכם להצטרף, ולספר לנו בתגובות – מהם ילדים וילדות עבורכן/ם?
כמו רוב ספריי האישיים ביותר, גם ספר זה נולד בזמן שהתהפכתי לי במיטה וניסיתי לישון. הרעיונות הכי טובים מגיעים אליי כשאני במיטה. ובאותו לילה ב-2007, התהפכתי מתחת לסדינים במחשבה, “אבל באמת, מהו ילד? מהו ילד?” קפצתי מהמיטה ורצתי לשולחן צועקת: “מהו תינוק? מהו ילד?”, והתחלתי לכתוב.
רציתי לדבר על הילדות כאילו הייתה חפץ, או חיה. להיות ילד זה מצב קיומי, אבל זהו מצב של אבולוציה, מצב זמני. רציתי שילד יקרא את השורות האלו ויהרהר בהן בעצמו. ייתכן כי יחשוב, “אולי זה איך שאני ומעולם לא חשבתי על כך”. אני אוהבת לחשוב על ספר זה כרגע של הרהור פנימי.
לאחר מכן רציתי לצייר פרצופים. אני אף פעם לא כותבת דברים שאני לא אוהבת לצייר. אני כותבת דברים שקשורים לאופי הדימויים שאני אוהבת, שאני שואפת להגיע אליהם. ואני ממש אוהבת פרצופים. אני מציירת פרצופים ודמויות מאז שאני זוכרת את עצמי. אני אוהבת לערבב סוגי מדיה כי זה נראה בלתי יציב, דינמי, בלתי ניתן לאחיזה. כשאני עובדת על ספר אני לא אוהבת להיתקע על טכניקה אחת. עליי להיות מסוגלת להתפתח ולהשתנות בזמן שאני מאיירת. איור גורם לטכניקות השונות שלי להיות מסקרנות, מסתוריות, ומספק עבורי תחושות שונות. אני אוהבת את זה.
יצרתי את “מהו ילד?” על נייר צהבהב חלק, עם עפרונות צבעוניים, צבעי פסטל, קולאז’, עפרונות גרפיט, עטים, רעיונות, צילומים ישנים ועקשנות. בכל ספריי, אחד מהכלים החשובים ביותר הוא עקשנות. אני מתעקשת לעבוד חודשים על גבי חודשים עד שאני מוצאת את מה שבאמת חיפשתי. עשיתי רישומים רבים לפני שהגעתי לפרצופים האלה. צפיתי בילדים סביבי, ברחוב, בגינות. צילמתי תמונות רבות. רציתי לתפוס ספונטניות מסוימת, ללכוד רגע.
“לילדים יש דברים קטנים ממש כמותם: מיטה קטנה, ספרים קטנים ובורקים, מטריה קטנה, כסא קטן. אך הם חיים בעולם גדול מאוד: כל כך גדול עד כי יש ערים שאינן קיימות, אוטובוסים נוסעים למעלה לחלל ומדרגות אינן נגמרות.” מתוך הספר
המחשבה על כל הילדים האלה גרמה לי לחשוב כיצד אני הייתי כילדה. בכיתי הרבה וצחקתי הרבה, הייתי רצינית וקלילה – מאוד קיצונית ומעורבבת, כמו הטכניקות שאני משתמשת בהן כיום. כילדה אהבתי לצייר רבות ולאייר פרטים קטנים. אני חושבת שהתשוקה לפרטים משתקפת ברבים מספריי עד היום. אני נמשכת לרעיון שקורא צריך ממש-ממש להסתכל, שהוא יוכל ללמוד רבות ממבט קרוב.
לימדתי את עצמי. מעולם לא למדתי בבית ספר לאיור פרט לזה שהמצאתי בתוך הראש שלי. גדלתי על אנדרה פרנסואה, עמנואל לוצאטי, יוזף וילקון, סטפן זאברל, ברונו מונארי וסול סטיינברג. אך יש שלושה מאיירים שוודיים בפרט שאני מעריצה כיום: אווה לינדסטרום, פול סטרוייר, יוקום נורדסטרום. אני אוהבת את השבריריות של הדמויות שלהם. לעתים נדמה כי הם עומדים בנוכחותו של נס.
“ילד הוא אדם קטן. הם קטנים רק לתקופה קצרה, ואז הם מתבגרים. הם גדלים בלי אפילו לחשוב על זה. לאט ובדממה, הגוף שלהם נהיה גבוה יותר. ילד אינו ילד לנצח. יום אחד, הם משתנים.” מתוך דפי הספר
“מהו ילד?” מדבר גם הוא על שבריריות. ספר זה מכיל הרבה חמלה ועדינות כלפי ילדים. אבל המילים פשוטות, כמעט גסות. אין שירה בילדים, במה שהוא עושים, במה שהם אומרים. ילדים פשוט הינם. לא אכפת להם ממה שהם אומרים או עושים. למה שיהיה לי אכפת משירה כשאני כותבת עליהם? אין שירה בילדים, אך בעיני מבוגרים – ילדים הם היצורים הכי פואטיים בעולם.
הפנקס/כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים