ריקי - זו אני
Active member
שלושה ימים אחרי שבדיקת ההריון שערכתי הראתה 'חיובי'...
שלושה ימים שבהם בכיתי בלי להפסיק... מבכה את הטוב שהתברכתי בו...
מבכה את מה שיעולל לי בעתיד הכי קרוב שניתן לחשוב עליו...
הריון לא ניתן להסתיר...
הריון מחוץ לנישואים בעדה הטריפוליטאית??? חטא שאין עליו כפרה.
חשתי כבר כיצד כפות ידיהם של האחים שלי 'נפגשות' בעוצמה בפנים שלי...
בעיטות בכל חלקי הגוף... כולל הבטן אמורים להיות בטוי הולם לתחושתם של גברים
במשפחה שהכבוד שלה נרמס. שמעתי את צרחותיו של אבי איך הוא סרב שאצא את הבית
לפני שטבעת נשואים לי על אצבע.
איזה גורל מר מחכה לי ואני? בסך הכל בתחילת הדרך... רוצה לחיות... רוצה להיות נערה בחורה צעירה...
רוצה ים רוצה גלים... רוצה בירה. רוצה גבר...
ומה מחכה לי??? לאמא ספרתי ובכינו יחד.
'תספרי לו' מנסה היתה אמא לשכנע אותי... ואני פוחדת מהתגובה שלו.
מתה מפחד.
יום עובר ועוד יום... עד שהבנתי שזהו... הגורל נחרץ והגיע הזמן להתמודדות.
אני זוכרת איך ליטפתי את שיער ראשי... חשה ברוך בקצות האצבעות וחשה
את המספריים שיגזרו את השיער הזה... להשאיר אותי חסרת חן... וצורת אשה.
ואז כשאני כבר שלמה עם גזר הדין... בקשתי ממנו שישב מולי. הבטתי בעיניו וראיתי אותו שמח...
חזר מפגישה עם חבר'ה מהיחידה. תמיד סיבה לשמחה גדולה...
'אני בהריון' יכולתי רק ללחוש והקול שלי רעד...
ציפתי שיתעצבן... אולי יבעט בקיר או בכסא... משהו. שיתרחק ממני כאילו הייתי
מאהבת חייו לאיזה שדה... ג'יני'... היה לי ברור שהוא לא יגע בי פיסית לרעה...
ראיתי אותו מאחורי מסך של דמעות...
כמו בהילוך איטי... ראיתי אותו קם... המשכתי להביט ישר... אז ראיתי את חציו...
ואת הצעקה שיצאה מפיו לא אשכח עד יומי האחרון... ואז פצח בריקוד סביב הכסא
שישבתי עליו. הפחד... הצער... החשש... האובדן הפך לשמחה ענקית... פרץ של רגשות...
אולי אפילו עילפון...
באותו הלילה עברנו במכוניתו הקטנה והרועשת אל בית נעוריי, אמא חיכתה לי עם מזוודה קטנה
מרופטת מעט מאוד היה ה'רכוש' שלי עלי אדמות... חיבוק נשיקה ופרידה
בשכונה שאחרוני הצועקים נשמע מחלונות הדירות... ברכות שאלוהים יעזור...
נשקה וברכה את אבי הילוד... התחננה שישמור עלינו... ויצאנו פנינו צפונה.
בית אשכנזי.
בית אשכנזי לבחורה כמוני זה לא היה דבר זר... ניקינו את בתי האשכנזים בעבור
פרוטות... גרושים. מה האמהות שלנו הבינו בשכר??? בכמה צריך לדרוש על שכר
שעת עבודה...
הבית האשכנזי דחה אותנו. הריחות לא נעמו לנו... המוסיקה שהם שמעו היתה זרה
הדיבור שלהם אחר משלנו...
והנה אני, ריקי, מתקבלת באישון לילה ע"י ההורים שלו...
והיום בדיעבד הם ערכו את קבלת הפנים הכי פולנית שניתן לבקש או לשאר...
כמי שכל חייה ישנה על מזרונים מונחים על הרצפה... באמצע בין שתי אחיות...
הנה מיטה מסודרת, שמיכה... סדין נקי נקי לבן צחור... כרית. שטיחון כדי שכפות רגלי לא ידרכו
על רצפה קרה... מגבת גוף ומגבת ידיים ומגבת פנים...
וברקע אני שומעת את אימו אומרת לו במבטא הונגרי כבד 'אני מאוד מקווה שהאחים שלה לא יפרקו לנו את הבית'...
ידעתי
אני לא החלום של הורים כאלה לבן הזקונים שלהם... או נאמר זאת אחרת...
אני החלום בלהות של הורים כאלה. מסכנים.
היחס? נהדר. טיפלו בי בחוסר אהבה מופגן... לא כ"כ מקבלים את העובדה שיהיה או תהיה להם נכד/ה
שוורצה...
עד לערב יום הזכרון...
ישבנו, אמא שלו, אביו ואנוכי מול האקרן. אביו בקש סליחה ופרש לחדר השינה...
אמרה לי שיום הזכרון קשה עליו...
משנרדם, כמו ממתיקה סוד, שאלה אם אוכל להקשיב לה. יש לה משהו להגיד לי.
אמרתי לה שמוכנה אני ברצון... הייתי משוכנעת שבקשה לדבר על הזוגיות שביני לבין בנה...
אבל היא החלה לתאר לי איך היתה נראת אמה... אביה... הבית הסביבה.
שעה ועוד שעה... חלפו שלוש חמש... לא פסקה לדבר כאילו נפרץ סכר וזרם
מים דורסני פורץ בלי שליטה...
בבוקר שלמחרת התנצלה. שתפסה אותי קורבן כי לא מצאה משהו לספר את סיפורה...
ישבנו כך כל ערב. לעיתים עד חצות סיפרה לעיתים עד זריחה... אז עשינו עצמנו ישנות...
עד שאמרה לי 'אני שמחה שתהיה לי נכדה מעט יותר כהה עם שיער ארוך גולש...
היא לא היתה גאה בי... היא קבלה אותי.
לימים... כאשר היו ניצולות השואה וניצולי השואה נפגשים
על הגזוסטרה האחורית לערב שבת של רמיקוב... כשבמרכז השולחן על גבי סמיכת צמר
עוגות השטרודל וספלי הנס קפה...
כאשר כל סיפור חייה כספר פתוח לפני... על שלל הניסים שעברה בכדי לשרוד...
היתה אמו קורצת לי ורק פולטת בלי שהאחרות הבינו 'התמזל מזלי'...
ועל הנשים האלה שהקימו כאן בתים 'אשכנזים'... אחרי
ביום הזכרון הבא.
לילה טוב
שלושה ימים שבהם בכיתי בלי להפסיק... מבכה את הטוב שהתברכתי בו...
מבכה את מה שיעולל לי בעתיד הכי קרוב שניתן לחשוב עליו...
הריון לא ניתן להסתיר...
הריון מחוץ לנישואים בעדה הטריפוליטאית??? חטא שאין עליו כפרה.
חשתי כבר כיצד כפות ידיהם של האחים שלי 'נפגשות' בעוצמה בפנים שלי...
בעיטות בכל חלקי הגוף... כולל הבטן אמורים להיות בטוי הולם לתחושתם של גברים
במשפחה שהכבוד שלה נרמס. שמעתי את צרחותיו של אבי איך הוא סרב שאצא את הבית
לפני שטבעת נשואים לי על אצבע.
איזה גורל מר מחכה לי ואני? בסך הכל בתחילת הדרך... רוצה לחיות... רוצה להיות נערה בחורה צעירה...
רוצה ים רוצה גלים... רוצה בירה. רוצה גבר...
ומה מחכה לי??? לאמא ספרתי ובכינו יחד.
'תספרי לו' מנסה היתה אמא לשכנע אותי... ואני פוחדת מהתגובה שלו.
מתה מפחד.
יום עובר ועוד יום... עד שהבנתי שזהו... הגורל נחרץ והגיע הזמן להתמודדות.
אני זוכרת איך ליטפתי את שיער ראשי... חשה ברוך בקצות האצבעות וחשה
את המספריים שיגזרו את השיער הזה... להשאיר אותי חסרת חן... וצורת אשה.
ואז כשאני כבר שלמה עם גזר הדין... בקשתי ממנו שישב מולי. הבטתי בעיניו וראיתי אותו שמח...
חזר מפגישה עם חבר'ה מהיחידה. תמיד סיבה לשמחה גדולה...
'אני בהריון' יכולתי רק ללחוש והקול שלי רעד...
ציפתי שיתעצבן... אולי יבעט בקיר או בכסא... משהו. שיתרחק ממני כאילו הייתי
מאהבת חייו לאיזה שדה... ג'יני'... היה לי ברור שהוא לא יגע בי פיסית לרעה...
ראיתי אותו מאחורי מסך של דמעות...
כמו בהילוך איטי... ראיתי אותו קם... המשכתי להביט ישר... אז ראיתי את חציו...
ואת הצעקה שיצאה מפיו לא אשכח עד יומי האחרון... ואז פצח בריקוד סביב הכסא
שישבתי עליו. הפחד... הצער... החשש... האובדן הפך לשמחה ענקית... פרץ של רגשות...
אולי אפילו עילפון...
באותו הלילה עברנו במכוניתו הקטנה והרועשת אל בית נעוריי, אמא חיכתה לי עם מזוודה קטנה
מרופטת מעט מאוד היה ה'רכוש' שלי עלי אדמות... חיבוק נשיקה ופרידה
בשכונה שאחרוני הצועקים נשמע מחלונות הדירות... ברכות שאלוהים יעזור...
נשקה וברכה את אבי הילוד... התחננה שישמור עלינו... ויצאנו פנינו צפונה.
בית אשכנזי.
בית אשכנזי לבחורה כמוני זה לא היה דבר זר... ניקינו את בתי האשכנזים בעבור
פרוטות... גרושים. מה האמהות שלנו הבינו בשכר??? בכמה צריך לדרוש על שכר
שעת עבודה...
הבית האשכנזי דחה אותנו. הריחות לא נעמו לנו... המוסיקה שהם שמעו היתה זרה
הדיבור שלהם אחר משלנו...
והנה אני, ריקי, מתקבלת באישון לילה ע"י ההורים שלו...
והיום בדיעבד הם ערכו את קבלת הפנים הכי פולנית שניתן לבקש או לשאר...
כמי שכל חייה ישנה על מזרונים מונחים על הרצפה... באמצע בין שתי אחיות...
הנה מיטה מסודרת, שמיכה... סדין נקי נקי לבן צחור... כרית. שטיחון כדי שכפות רגלי לא ידרכו
על רצפה קרה... מגבת גוף ומגבת ידיים ומגבת פנים...
וברקע אני שומעת את אימו אומרת לו במבטא הונגרי כבד 'אני מאוד מקווה שהאחים שלה לא יפרקו לנו את הבית'...
ידעתי
אני לא החלום של הורים כאלה לבן הזקונים שלהם... או נאמר זאת אחרת...
אני החלום בלהות של הורים כאלה. מסכנים.
היחס? נהדר. טיפלו בי בחוסר אהבה מופגן... לא כ"כ מקבלים את העובדה שיהיה או תהיה להם נכד/ה
שוורצה...
עד לערב יום הזכרון...
ישבנו, אמא שלו, אביו ואנוכי מול האקרן. אביו בקש סליחה ופרש לחדר השינה...
אמרה לי שיום הזכרון קשה עליו...
משנרדם, כמו ממתיקה סוד, שאלה אם אוכל להקשיב לה. יש לה משהו להגיד לי.
אמרתי לה שמוכנה אני ברצון... הייתי משוכנעת שבקשה לדבר על הזוגיות שביני לבין בנה...
אבל היא החלה לתאר לי איך היתה נראת אמה... אביה... הבית הסביבה.
שעה ועוד שעה... חלפו שלוש חמש... לא פסקה לדבר כאילו נפרץ סכר וזרם
מים דורסני פורץ בלי שליטה...
בבוקר שלמחרת התנצלה. שתפסה אותי קורבן כי לא מצאה משהו לספר את סיפורה...
ישבנו כך כל ערב. לעיתים עד חצות סיפרה לעיתים עד זריחה... אז עשינו עצמנו ישנות...
עד שאמרה לי 'אני שמחה שתהיה לי נכדה מעט יותר כהה עם שיער ארוך גולש...
היא לא היתה גאה בי... היא קבלה אותי.
לימים... כאשר היו ניצולות השואה וניצולי השואה נפגשים
על הגזוסטרה האחורית לערב שבת של רמיקוב... כשבמרכז השולחן על גבי סמיכת צמר
עוגות השטרודל וספלי הנס קפה...
כאשר כל סיפור חייה כספר פתוח לפני... על שלל הניסים שעברה בכדי לשרוד...
היתה אמו קורצת לי ורק פולטת בלי שהאחרות הבינו 'התמזל מזלי'...
ועל הנשים האלה שהקימו כאן בתים 'אשכנזים'... אחרי
ביום הזכרון הבא.
לילה טוב