התבגרנו...

[ריקי - זו אני]

כבר בימים הראשונים שהכרתי את אישי הבנתי שאני מתחברת
לגבר מסוג אחר. אחר באופן הכי... שניתן לתאר כאחר. ולא ידעתי.
הייתי צעירונת... שייכת לסוג מסויים מאוד של בנות
שצה"ל החליט לא לגייס, למרות נתונים שבסך הכל היה בם די כדי להכין
קפה/תה לאיזה קצין זוטר במחנה עורפי במרכז הארץ...
והנה יום הזיכרון לחללי צה"ל ואני מלווה את האיש שלי... למסע
שאז לא הבנתי שזהו מסע אחר. מסע שלא קיים במקום אחר ואם כן אז אולי
לעוד בודדים... ממש.
מסע בין הורים של חברים שנפלו בקרבות, מלחמות אירועים שלא פורסמו
אז ולא פורסמו מאז ועד היום. אולי לא יסופרו - בכלל.
מסע בין הורים ומשפחות של נערים שנפלו כגיבורים... אולי גבורי על
והגופים הרשמיים סיכמו ב- 'נפל למען בטחון המדינה...' או 'נפל בעת מילוי תפקידו'
או 'נפל בפעילות מבצעית'... ואפילו 'נפל בזמן אימונים באש חיה'...
וכך מידי שנה ביום הזיכרון יוצאים חברי הצוות אל מספר משפחות לספר את סיפור יקירהם
בשעותיהם האחרונות...
לא כל הורה ידע שבנו לוחם ביחידה מיוחדת שכזו...
הם היו חסרי סממני יחידה... מתג ועד לצבע כומתה.
הם היו גם צנחנים וגם גולני... הם היו חיל אויר וחיל הים... הם היו אנשי צפרדע
אנשי מודיעין. לוחמי חיל רגלים ושיריון ועד לסכין... אגרוף או מקל.
כל שנה בכל שנה נותנים כבוד לחלל מסויים לעמוד לכבודו בבית העלמין לצד המשפחה.
ההורים. שלוש משפחות ליום כזה לעיתים ארבע... להרוות צימאון אין גבול של הורים לדעת את הסיפור כולו...
מתחילה ועד לסוף הסופי... חוקרים יונקים מתעקשים... והחבר'ה מספרים וחוזרים ונזכרים...
ההורים מזדקנים. אט אט נעלמים מעל פני האדמה. נותרים האחיות, האחים. ובני ביתם הם...
הורים אחרים עוברים אלמנות ואלמנים לבתי אבות... הזכרון לא תמיד נשמר...
וכך בכל שנה.

כיום לא נותרו עוד הורים.
לפני שנה קורונה... הלוחמים נותרו בבית. שנה ראשנה ממש שניתן היה לחגוג את יום העצמאות כמו כולם...
השנה כאמור... מחר יפגשו כולם בביתנו... יספרו על הנופלים - לעצמם...

התבגרנו.