לייל סגולה
New member
חדשה עם חיוך
שיתפתי אתכם בכאב. זוכרים? חייבת לשתף גם בחיוך. בוקר טוב לכולם. כתבתי את הכאב החוצה. מילים של כאב הן מילים קשות. זאת אני. חווה עם עצמות. גם כשטוב גם כשרע. אינכם מכירים אותי. זה בטח נשמע נורא. אבל אני ידעתי. אין דבר אינסופי. זה יגמר. זה עוד לא נגמר. אבל כבר נרגע. והחיוך שהבטחתי? אז ככה. מאורעות האתמול: בבוקר כתבתי בוא תיראה איך אני מתה לכבודך ואחר כך לא הצלחתי להכנס יותר לתפוז. חשבתי שהעפתם אותי. שהיתי שחורה מידי לטעמכם. אז קצת נעלבתי אבל רק קצת כי לא היה בי מקום בתוך כל הכאב גם להעלב הרבה. כתבתי מכתב להנהלה בה ביקשתי להבין למה מחקו אותי. הם טענו שהם לא. הבוקר למרבה הפלא הצלחתי שוב להכנס. זה סימן שככה היה צריך להיות. כי חזרתי לבית שלי שבו אני כותבת. הייתי מוכרחה לכתוב. כזאת אני. אז הכנתי את כל החברים שמכירים אותי לכתיבה נוראית של כאב. ונחשו מה קרה? לא היה מה לכתוב. נגמר. כי התאבלתי כמו שצריך. השלמתי. קיבלתי. נפרדתי. וכשהכל מת. נשאר רק מה שאינו תלוי בדבר. רק האהבה. לנצח. תישאר שם. והכי מצחיק. רוצים לשמוע מה הכי מצחיק? כיוון שאותם חברים לא יודעים על מה אני מתאבלת. התחילו להגיע אלי מכתבי תנחומים מפה ועד הודעה חדשה ועוד אחת. והכי הכי מצחיק. שהאיש שאוהבת. קורא שם. קורא קורא קורא ואז מבין שמישהו מת לי וישר שואל: מי מת לך מי? התגלגלתי מצחוק. כן.זה דומה לבכי מבחינת השרירים שעובדים. רציתי לכתוב לו: אתה. אבל התעלמתי . כיסיתי את הודעתו בחול מילותיי. חזרתי לכתוב שם את אדוות הגלים האחרונים. חזרתי אליכם לשתף ולהודות. על כל המילים. האמפטיה הסמפטיה תודה שהייתם פה. קראתי אתכם ממעמקים. כדי לשמור על שפיות. כדי לזכור שלמעלה עוד יש חיים. ואני כאן כמו גדולה לייל סגולה. תודה.
שיתפתי אתכם בכאב. זוכרים? חייבת לשתף גם בחיוך. בוקר טוב לכולם. כתבתי את הכאב החוצה. מילים של כאב הן מילים קשות. זאת אני. חווה עם עצמות. גם כשטוב גם כשרע. אינכם מכירים אותי. זה בטח נשמע נורא. אבל אני ידעתי. אין דבר אינסופי. זה יגמר. זה עוד לא נגמר. אבל כבר נרגע. והחיוך שהבטחתי? אז ככה. מאורעות האתמול: בבוקר כתבתי בוא תיראה איך אני מתה לכבודך ואחר כך לא הצלחתי להכנס יותר לתפוז. חשבתי שהעפתם אותי. שהיתי שחורה מידי לטעמכם. אז קצת נעלבתי אבל רק קצת כי לא היה בי מקום בתוך כל הכאב גם להעלב הרבה. כתבתי מכתב להנהלה בה ביקשתי להבין למה מחקו אותי. הם טענו שהם לא. הבוקר למרבה הפלא הצלחתי שוב להכנס. זה סימן שככה היה צריך להיות. כי חזרתי לבית שלי שבו אני כותבת. הייתי מוכרחה לכתוב. כזאת אני. אז הכנתי את כל החברים שמכירים אותי לכתיבה נוראית של כאב. ונחשו מה קרה? לא היה מה לכתוב. נגמר. כי התאבלתי כמו שצריך. השלמתי. קיבלתי. נפרדתי. וכשהכל מת. נשאר רק מה שאינו תלוי בדבר. רק האהבה. לנצח. תישאר שם. והכי מצחיק. רוצים לשמוע מה הכי מצחיק? כיוון שאותם חברים לא יודעים על מה אני מתאבלת. התחילו להגיע אלי מכתבי תנחומים מפה ועד הודעה חדשה ועוד אחת. והכי הכי מצחיק. שהאיש שאוהבת. קורא שם. קורא קורא קורא ואז מבין שמישהו מת לי וישר שואל: מי מת לך מי? התגלגלתי מצחוק. כן.זה דומה לבכי מבחינת השרירים שעובדים. רציתי לכתוב לו: אתה. אבל התעלמתי . כיסיתי את הודעתו בחול מילותיי. חזרתי לכתוב שם את אדוות הגלים האחרונים. חזרתי אליכם לשתף ולהודות. על כל המילים. האמפטיה הסמפטיה תודה שהייתם פה. קראתי אתכם ממעמקים. כדי לשמור על שפיות. כדי לזכור שלמעלה עוד יש חיים. ואני כאן כמו גדולה לייל סגולה. תודה.
