חמודים, נרדמתם?
יש כאן ראיון די מעניין, האמת. והנה שאלה ותשובה אחת מתוכו:
יש כאן ראיון די מעניין, האמת. והנה שאלה ותשובה אחת מתוכו:
WIENER: I’ve noticed you’ve got a very emotional relationship to your fans, and that your fans are very critical when it comes to your music. Have you had the chance to play the new album to an audience so far? Tori Amos: I’m not here to take a poll. I don’t sit and take polls with what fans think. They know I don’t. I don’t make records by democracy. I am a composer and you cannot be great by trying to please the masses that are all experts. You have to know what it is you’re doing. And sometimes that will strike a chord with certain people, and at other times it will strike a chord with different people who follow the work… so that’s how I approach it. I don’t take a poll.
וזה העלה בי שאלה לדיון - הרבה פעמים כשקראתי או דיברתי עם מעריצי טורי מאירופה או ארה"ב, הרגשתי שהם שופטים את המוזיקה של טורי (או את טורי) הרבה פחות בחומרה מאשר אנחנו. הרבה מהם יאהבו את ADP או AATS, יותר מהר ויותר חזק מאיתנו, ובלי כל ההסתייגויות והביקורת שלנו יש. כנ"ל לגבי הביקיפר. או בכלל לגבי טורי עצמה כיום. ממה אתם חושבים שזה נובע? גם האהבה היותר "פשוטה" שלהם, וגם הביקורת היותר חזקה ומסתייגת שלנו? למה אתם חושבים שיש הבדל? האם זה סתם כי אין להם סטנדרטים, או שזה מגיע ממקום אחר?
