מערכת יחסים וילדים
היי, אשמח לתשומת לבכם
אני בת 38, בערכת יחסים עם בנזוג כבר מעל שנתיים, גם הוא בן 38. שנינו בסדר פחות או יותר כלכלית, גרים ביחד ובזוגיות טובה ומתאימה.
עד היום לא הייתי בזוגיות מספיק טובה כדי לרצות להביא ילדים, וזו פעם ראשונה שאני מרגישה רצון ומוכנות. גם בגלל הגיל והצורך בלבחור לכאן או לכאן לפי שלא תהיה יותר אופציה, לקחתי את עצמי לשיחה והבנתי שזה מה שאני רוצה.
בן הזוג שלי הוא קצת יותר כמו שהייתי לפני שנה בערך. רוצה ברעיון, לא פוסל, אבל מאוד חושש. מבחינתו אם אפשר היה לדחות את המחשבות לעוד 10 שנים, הוא היה עושה את זה בכיף.
תכלס, עד עכשיו הרגשתי כמוהו גם. אבל משהו בחודשים האחרונים השתנה ונפתח אצלי ואני כבר מרגישה אחרת.
נוצר בינינו הפער הזה.
מצד אחד, אני לא צעירה והוא צריך לקחת את זה בחשבון מן הסתם. גם הוא לא צעיר. אם נביא ילדים, אין סיבה לחכות, לא יותר מדיי הולך להשתנות מעבר לגיל שלנו שכבר ככה מאוד מאוד גבולי.
מצד שני, הגעתי למערכת היחסים הזו כבר מבוגרת וגבולית מהבחינה הזו, כך שזה לא עליו, ולא אחריותו לעמוד בציפיות שלי פתאום. הוא לא הסיבה שאין לי ילדים עד עכשיו.
אני לא יודעת מה לעשות. קשה לי מאוד ואני מרגישה שמאז שהבנתי שזה מה שאני רוצה אני לא מסוגלת יותר לחכות. הוא מצידו ביקש ממני שאתן לו עוד זמן, ואני מנסה להיות מכילה לגבי זה אבל בו זמנית זה פשוט ממש לא הגיוני לי יותר.
גם בהתחלה ביקשתי שיקח כמה חודשים לחשוב על זה ושנדבר ונחליט. בסופם הוא אמר שכן, הוא מוכן. ויום למחרת כבר הלכתי לרופאה לארגן את כל הבדיקות שצריך. הוא כנראה נבהל מהמהירות שבה דברים קורים וביקש שאתן לו עוד קצת זמן להכיל את הרעיון, הלך לכמה פגישות עם מטפל, כן מנסה להסתנכרן איתי.
מבחינה פראקטית, אני יודעת שאם אני רוצה ילדים זה חייב לקרות עכשיו. כלומר שאם הוא יחליט שהוא לא מוכן לזה עדיין ואני ארצה ללכת עם זה, המשמעות של זה תהיה כנראה להפרד, ולהביא איכשהו ילד לבד. זה לא חלום חיי וכן קיוויתי שזה יהיה בצורה של משפחה נורמטיבית.
אני לא יודעת מה לעשות, אשמח לכל חוות דעת..
תודה
היי, אשמח לתשומת לבכם
אני בת 38, בערכת יחסים עם בנזוג כבר מעל שנתיים, גם הוא בן 38. שנינו בסדר פחות או יותר כלכלית, גרים ביחד ובזוגיות טובה ומתאימה.
עד היום לא הייתי בזוגיות מספיק טובה כדי לרצות להביא ילדים, וזו פעם ראשונה שאני מרגישה רצון ומוכנות. גם בגלל הגיל והצורך בלבחור לכאן או לכאן לפי שלא תהיה יותר אופציה, לקחתי את עצמי לשיחה והבנתי שזה מה שאני רוצה.
בן הזוג שלי הוא קצת יותר כמו שהייתי לפני שנה בערך. רוצה ברעיון, לא פוסל, אבל מאוד חושש. מבחינתו אם אפשר היה לדחות את המחשבות לעוד 10 שנים, הוא היה עושה את זה בכיף.
תכלס, עד עכשיו הרגשתי כמוהו גם. אבל משהו בחודשים האחרונים השתנה ונפתח אצלי ואני כבר מרגישה אחרת.
נוצר בינינו הפער הזה.
מצד אחד, אני לא צעירה והוא צריך לקחת את זה בחשבון מן הסתם. גם הוא לא צעיר. אם נביא ילדים, אין סיבה לחכות, לא יותר מדיי הולך להשתנות מעבר לגיל שלנו שכבר ככה מאוד מאוד גבולי.
מצד שני, הגעתי למערכת היחסים הזו כבר מבוגרת וגבולית מהבחינה הזו, כך שזה לא עליו, ולא אחריותו לעמוד בציפיות שלי פתאום. הוא לא הסיבה שאין לי ילדים עד עכשיו.
אני לא יודעת מה לעשות. קשה לי מאוד ואני מרגישה שמאז שהבנתי שזה מה שאני רוצה אני לא מסוגלת יותר לחכות. הוא מצידו ביקש ממני שאתן לו עוד זמן, ואני מנסה להיות מכילה לגבי זה אבל בו זמנית זה פשוט ממש לא הגיוני לי יותר.
גם בהתחלה ביקשתי שיקח כמה חודשים לחשוב על זה ושנדבר ונחליט. בסופם הוא אמר שכן, הוא מוכן. ויום למחרת כבר הלכתי לרופאה לארגן את כל הבדיקות שצריך. הוא כנראה נבהל מהמהירות שבה דברים קורים וביקש שאתן לו עוד קצת זמן להכיל את הרעיון, הלך לכמה פגישות עם מטפל, כן מנסה להסתנכרן איתי.
מבחינה פראקטית, אני יודעת שאם אני רוצה ילדים זה חייב לקרות עכשיו. כלומר שאם הוא יחליט שהוא לא מוכן לזה עדיין ואני ארצה ללכת עם זה, המשמעות של זה תהיה כנראה להפרד, ולהביא איכשהו ילד לבד. זה לא חלום חיי וכן קיוויתי שזה יהיה בצורה של משפחה נורמטיבית.
אני לא יודעת מה לעשות, אשמח לכל חוות דעת..
תודה
