על המדף🎬

[יעלקר]

היה הייתם שני קופים-דוד גרוסמן/ איור:אורה איתן/הוצאת עם עובד/1996/ילדים 6-8​

..הקופיף תפס ביד של גידי וצוח צויחות קטנות...

"כאילו שהוא מכיר אותך" לחש אבא מהענף שממול.

"זה בדיוק מה שחשבתי" ענה גידי.

"אולי הוא באמת מכיר אותך" אמר אבא.

והנה, הקופיף נענע בשמחה בשתי אזניו הקטנות.

"ראית?" התפלא גידי, " הוא אומר שכן! אבל מאיפה?"

* יותם שווימר כותב על הספר:

נופל מחוץ לזמן: דויד גרוסמן בן 60

דויד גרוסמן הוא הסופר של כולנו: ילדים, נוער ומבוגרים כאחד. לכבוד יום הולדתו ה-60, חזרנו לרגעי מפתח שכוננו את מדף הספרים הישראלי, אולי בזכות הבנתו של היוצר, כי סיפור טוב מציב את תת-המודע של גיבוריו במרכז

www.ynet.co.il

הקופים הנסתרים מהעין​

גרוסמן הוא, כידוע, גם סופר אהוב מאוד לילדים, אולם יצירתו המעניינת והחכמה ביותר לילדים היא דווקא ספר מוכר פחות, "היה הייתם שני קופים" (שאיירה להפליא אורה איתן). בספר נוכחת דמות האב המסורתית של גרוסמן; אב מכיל ומקבל, הרגיש לנפשו של ילדו, למצוקותיו ולמאווייו גם יחד. בתוך מציאות ריאליסטית מתרחשת לפתע סטייה אל עבר חריגה פנטסטית, כאשר הילד של האב המספר עולה על עץ בעקבות קוף.

"היה הייתם שני קופים". בין איחוד, לניתוק

האב מנסה לשמור על יציבות בנו ולהרגיע את רוחו, ופוצח בסיפור מעשייה מופלא על מה שהתרחש לפני שהעולם נברא,

ועל הקשר האמיץ שנרקם באותו זמן בין הילד לבין הקוף, שכעת מתאחדים לראשונה מאז שנותקו.

בנוסף להתעמקות מרהיבה בעולמו של ילד, בניסוח אבהות רגישה וקשובה, גרוסמן מעלה על נס את עצם מסירת הסיפור. השפה - והשפה הספרותית בפרט - מהווה צינור רגשי של יחסים בין-דוריים וגם של עיצוב זהות אינדיבידואלית. יחד עם זאת, היא מוצגת ככזו שעשויה להביא לגאולה, שיש בה את הכוחות המיסטיים לעצב תודעה ותפיסת עצמי, ולא פחות חשוב - לעניין, להלהיב, להקסים ולתת תוקף לתחושות וחלומות המקננים בלב ובשכל.

גרוסמן מציג בספר זה איכויותיו ספרותיות גבוהות בכתיבה לילדים, מתוך התפיסה שסיפור טוב הוא סיפור ששם את הילד במרכז לא בהכרח מבחינת דמות הגיבור, אלא בכך שעולמו הקיים והתת-מודע שלו הם בעלי ערך ראשון במעלה.


* תמר הוכשטטר כותבת בדו ירחון ''מאזניים''

סיפורים לקופים לשעבר / תמר הוכשטטר​

מקס מפליג לארץ יצורי הפרא. ארץ לא נודעת. ושם, אחרי שהוא מתמנה למלך, ויצורי הפרא קוראים לו "יצור הפרא הכי הכי פראי", נפתחות שלוש כפולות עמודים ללא טקסט. איור מקצה לקצה של השתוללות מענגת. בשלושתן, מקס מצויר כשהוא עוצם את עיניו כמו להדגיש שאלה רגעים מדומיינים, רחוקים מהמציאות, עמוק בפנטזיה. מקס נמצא כעת במקום פנימי בתוך עצמו שאין בו מילים והגדרות.

עבור המבוגר שלוש הכפולות הללו מעוררות מבוכה. הוא המקריא, השולט בקצב הסיפור ופתאום הוא משתתק, מבולבל. אין מה לקרוא, אין לאן להוליך את המבט. זהו רגע מרתק. מה יעשה המבוגר? מה יעשה הילד? הם ספונים יחד בהרפתקת הסיפור והנה פתאום מתפרקות המילים לצבעים וטקסטורות. האיור משתלט ומכתיר את הילד המאזין למלך בארץ יצורי הפרא, ארץ שאין בה מילים.

ילדים צעירים, שטרם רכשו את מלאכת הקריאה והם חדשים בעולם המילים בכלל, מעניינים אותי. במידה מסוימת הם תמונת המראה שלנו, הסופרים. הם העומדים על הגדה השנייה, כל חושיהם פקוחים לעולם ומילים אין. לאט הם לומדים את המילים, מרכיבים את המשפטים, מחקים את נעימת הסיפור לפני שיוצקים בה משמעות.

"את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת 'שלהם', של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו 'אור', הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה 'אור', עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי."

(דויד גרוסמן, מתוך "שתהיי לי הסכין", "הספרייה החדשה", 1998)
להמשך קריאה https://moznaeem.com/סיפורים-לקופים-לשעבר-תמר-הוכשטטר/

*