.

שלומיתת

New member
.

מכירים את זה שאתם שקועים בשגרה שלכם, בחיים שלכם. אתם בטוחים שזה הדבר הכי חשוב ומשמעותי בעולם, ואין שום דבר יותר קדוש מהציונים שלכם, מהחברים שלכם מהחפצים שלכם. ואתם שוכחים את עצכם ואת הסביבה בתוך השגרה הזו ושום דבר לא מפריע. מכירים את זה? ואז מגיע הדבר ההוא שכל-כך ניסיתם להדחיק,כל-כך התחמקתם מלחשוב עליו וקיויתם בלב והתפללתם חזק שהוא לא יפריע. והוא מפריע. והוא מכניס אתכם לפרופורציות בצורה הכי אכזרית וכואבת שיש. מכירים את זה? גם אני מכירה את זה, מכירה מקרוב. הייתי כל-כך שקועה בשגרה המחורבנת הזו,כ"כ שקועה בעצמי. באותו זמן הדוד שלי, בן אדם כ"כ טוב, כ"כ רגיש ואכפתי. דואג לזולת, דואג לאחר, לא משנה מה מצבו וכמה קשה לו. באותו הזמן הבנאדם הזה, המלאך הזה, שהוא פשוט ההפך הגמור ממני, סבל מהמחלה הזו שקשה לי אפילו לבטא את שמה בשפתיי כרגע. במחלה הזו נתקלתי המון בעקבות מוות של חברה שלי, ובעקבות ההתנדבות שלי במחלקה ההמטו-אונקולוגית בבי"ח רמב"ם [מחלקה של ילדים שחולים באותה מחלה.]. זו המחלה הכי נוראית בעולם, היא כרוכה בסבל בל יתואר והתקווה לצאת ממנה הולכת ונחלשת מיום ליום. אני ידעתי את זה. ידעתי את זה מקרוב.ולא היה לי אכפת. לא מספיק אכפת. פה ושם נזכרתי בו, חשבתי עליו, התפללתי שהוא יבריא. אבל המשכתי בחיים שלי כסדרם, כאילו לא כל שבוע אמא שלי נוסעת לשם, מבקרת אותו,את דודה שלי ואת הבנים וחוזרת שבורה לחתיכות קטנות. כאילו לא כל יום היא מקבלת דיווח מצב ומתפרקת ונאנחת עמוקות ומקווה ודואגת וחושבת. ככל שהזמן עבר הסיכויים להחלמה קלשו ואיתם התקווה שהוא יבריא. היא קיננה עוד עמוק בלב, אבל היא קיננה שם רק כדי שהשגרה שלי לא תישבר, שלא יקרה הנורא מכל שיפריע. והיום זה קרה. היום זה הפריע. וזה תפס אותי הכי לא מוכנה בעולם והכי מוכנה. כי ידעתי שזה יקרה, עמוק בלב. אבל כל-כך לא רציתי שזה יגיע. ידעתי מה יהיו התוצאות. ואל תגידו לי עכשיו שזה טבעי, וזה קורה, וזה סופו של כל יצור אנושי.כי זה לא מעניין אותי. ואל תגידו לי שככה זה שלכל בן אדם יש את החיים שלו,וזה לא אגואיסטי להיות שקוע בהם ולא להתייחס לאחר. כי זה לא נכון. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
 

ToryMaster

New member
מה היית צריכה לעשות?

השגרה שלנו היא מה שמחזיק אותנו יציבים, השגרה שלנו היא מה שמאפשר לנו לחיות, את לא יכולה להפסיק לעשות את הדברים שחשובים לך ולעתיד שלך, בעיקר בהתחשב בעובדה שאם היית משקיעה את עצמך כולך במחלה, זה לא היה עוזר, תשומת הלב שלך לא יכולה להציל אנשים. יקירה, הכאב שם ולגיטימי עד להחריד, הכעס גם הוא שם וזה טבעי, אבל האשמה, האשמה שאת מטילה על עצמך, אם תשאלי אותי, אין לה מקום, כי לא עשית שום דבר רע, לא פגעת באף אחד בזה שחיית את חייך, את לא אשמה.
 

שלומיתת

New member
נכון

אבל בכ"ז, במבט לאחור אני חושבת שיכלתי קצת יותר לתת תשומת לב.. יכל להיות לי קצת יותר אכפת מהסביבה ולא רק מעצמי.. אני יודעת שזה מאוחר מדי לשנות את זה,אבל זה מציק לי
 

ToryMaster

New member
את חושבת שלא איכפת לך?

יותר חשוב מזה, את חושבת שדוד שלך חשב שלא איכפת לך? אני זוכרת כשסבתא שלי מתה, היא הייתה חולה מאוד כמה שבועות לפני, וכל הזמן לא ראיתי אותה, אבל ברור לי שהיא הבינה את הקושי שלי להתעמת ישירות עם החולי שלה, הבינה את הצורך שלי לדבוק בשגרה שלי כדי לשמור את עצמי מאוזנת ושפויה. אם תשאלי אותי לדעתי, ודעתי אולי שגויה, הדוד שלך הבין את אותו הדבר.
 

שלומיתת

New member
...

אני לא חושבת שהדוד שלי יכל להתעסק כ"כ במחשבות כאלה, הוא יותר היה עסוק בהשרדות יומיומית. מעבר לזה, הוא היה בן אדם מאוד צנוע ואני לא חושבת שהוא חשב בכלל שיש איזו שהיא סיבה שאני או כל קרוב משפחה אחר צריך לבוא ולבקר אותו. זה לא מציק לי מה הוא חשב/חושב עלי בקשר לזה,מציק לי בקשר לעצמי כי אני יודעת שבסדר, יש לי את החיים שלי ואת השגרה שלי, אבל בכ"ז יכלתי לתת מעצמי קצת יותר ולהיות יותר אכפתית.
 

Efrat K

New member
../images/Emo201.gif

התלבטתי אם להגיב לך או לא,נראה לי שזה יכול להועיל יותר משיכול להזיק. אולי את חושבת שאני לא יודעת על מה אני מדברת אבל אני יודעת בדיוק מה את מרגישה. לפי דעתי שמעתי על זה,לפחות היית צריכה לשים לב לזה בטקס של י' בטבת כשהראו את המצגת שבסופה הייתה הקדשה לסבא שלי שנפטר בדיוק 3 ימים לפני שיצאתי למסע לפולין. הוא היה חולה המון זמן,תמיד הדחקתי את זה בצד ולא הקדשתי יותר מדי תשומת לב אליו ועוד שגם לא היה לי את האומץ לשאול אותו על איך הוא שרד את השואה כי תמיד כשהוא היה מתחיל לדבר לא יכולתי להקשיב(משום מה כשאחרים מדברים על זה זה פחות קשה לי)וכשזה קרה ועוד ממש לפני שיצאתי למסע,אני זוכרת שבכיתי כל כך הרבה והדבר הראשון שחשבתי עליו היה-למה לא עשיתי כלום? האשמתי את עצמי ואת 3 הלילות שנשארו לי עד למסע עברתי במחשבות ובעצב,שאני אדישה ולא אכפת לי מאף אחד. זה היה נורא,כשדיברתי על זה עם וילנר ורוחמה הן אמרו לי אותו הדבר-שאין מה לעשות וזה דרך העולם,שתיהן כתבו לי מכתבים אישיים(לכל הבנות במשלחת,כל אחת קיבלה מכתב אישי),אני לא אצטט לך אותם מכיוון שזה באמת אישי אבל שתיהן בכלליות התכוונו לאותו הדבר. אי אפשר להחזיר אותו,זה אובדן קשה אבל למרות הכל בן דודך עשה הרבה מעשים טובים,הוא השאיר הרבה טוב לב ודאגה לאחרים(כמו שאת כתבת)הוא ביצע את השליחות שלו ודבק בה במסירות ואני בטוחה שהוא לא ויתר עד הרגע האחרון. כך גם סבא שלי שניצח במלחמה והגיע לארץ ישראל והשאיר חותם שלא ימחק אף פעם. אני מקווה שהצלחתי לנחם אותך קצת,את אולי לא ממש רואה את זה עכשיו אבל יהיה טוב
.
 

שלומיתת

New member
תודה..

אני לא מאשימה את עצמי בשום דבר, אני רק חושבת שבמבט לאחור יכלתי לתת מעצמי יותר, כי באמת לא נתתי מספיק.
 
במבט לאחור

לא מדובר על "לתת יותר" אלא על להיות מציאותית יותר ולהחליט מה את עושה ואיך את מתנהגת בהתאם למציאות ולא בהתאם למה שאת רוצה שיקרה ומייחלת שיקרה. רצית שהוא יבריא וחיית כאילו הרצון הזה שלך הוא מציאות. אני לא מכירה מצבים בהם אפשר להתעלם מהמציאות והיא לא מגיעה בסוף ונותנת איזו זאפטה - למרות שהכתובת הייתה על הקיר כל הזמן רק שבחרנו איך שהוא לחשוב שאולי הכתובת בעצם אומרת דברים אחרים, או שהיא לא "באמת" מה שנותר לעשות זה ללמוד להבא. כמו בכל שיעור שחיים מזמנים לנו. להצטער, להתאבל להרגיש את מה שיש לך להרגיש - ובו זמנית ובמקביל ללמוד ולהחליט איזה בן אדם את רוצה להיות ואיך את רוצה להתנהג בפעם הבאה בסיטואציה דומה... כי תכלס, המציאות היא שאין מצב שהוא האדם האחרון עלי אדמות שיזמן לך את השיעור הזה.
 

שלומיתת

New member
כן

רק חבל שאת השיעור הזה אני לומדת "על הגב שלו".. ואני יודעת שזה כבר מאוחר מדי לבכות על זה.
 
נקודה די רגישה

היי שלומית, את נוגעת בנקודה די רגישה, לאו דווקא רגישה לי אלא רגישה בכלל - את נוגעת בנקודה שאף אחד לדעתי לא יכול לענות עליה והיא מה הדרך הנכונה ביותר להתמודד בשעה שקשה, יש כאלו שיאמרו שהם מעדיפים לכתוב ויש כאלה שיאמרו שהם מעדיפים להיות כמה ימים עם עצמם, אבל דבר אחד צריך לזכור - שלא משנה מה היא צורת ההתמודדות - המטרה שלה היא להביא אותנו להמשיך הלאה, קדימה, כמו שהוא היה רוצה. מניסיון אישי שלי, כמנהל פורום של תמיכה לבני נוער חולי סרטן אני יכול להבין אותך, ומאוד. אני יכול להבין את ההתחבטות שלך עם עצמך ואני מרגיש גם את ההלכאה העצמית הזו, אבל בנקודה הזו אני אעצור כי אני חושב שהכי חשוב שאת תביני, שבישבילו את צריכה להרים את הראש הכי הרבה שאפשר ולהמשיך קדימה. נכון זה כואב, ונכון שזה משהו שנשאר לכל החיים עמוק בלב, אבל אני די בטוח שאם את עוד כמה שנים תסתכלי לאחור ותגלי שדווקא שאבת כח מהמקרה הזה - זה יקל עליך. רק אושר, אלון לופוביץ
 
למעלה