כששחר קובר ניגש לאייר את ״אדון שוקו״, הוא גילה שאין בסיפור יותר מדי פרטים והחליט לאייר את אדוני השוקו כקשישים. אבל אם רוצים אפשר גם להתייחס אליהם כמשהו אחר לגמרי
אדון שוקו, הוצאת עם עובד. איורים: שחר קובר
אני שחר קובר, מאייר כבר בערך 20 שנה. ביומיום אני עוסק באיור של דברים שונים – מאיור לעיתונות ועד אנימציה, בעיקר באיור ספרי ילדים. לאחרונה פתחתי, יחד עם קולקטיב של 19 מאיירים מצפון הארץ, את גלריה אילו לאיור, שבה מוצגת עכשיו תערוכת ספתח נהדרת עם עבודות של יותר מ־80 מאיירים (כולם מוזמנים).
כשפנתה אליי תמר הוכשטטר, עורכת ספרי הילדים של הוצאת עם עובד, בהצעה לאייר את ״אדון שוקו״ של חיה שנהב (הקלאסיקה שכולם מכירים בלחן של יוני רכטר) – כמובן שמיד אמרתי כן. מבחינתי קלאסיקה = כן אוטומטי. אי אפשר לסרב לזה.
שמחתי מאוד ואז, כשישבתי להתעמק בטקסט, הבנתי שכמעט ואין עלילה לשיר. אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו, הם הולכים לבקר אדון שוקו נוסף, ונוסף, ואז מתעייפים ומחליטים ללכת לאכול סלט ופלפל ממולא. זהו. אין דרמה, אין דילמה, כלום. זאת נשמעת בעיה אבל עבור מאייר, טקסט מינורי הוא הזמנה לחגיגה. במקום שבו הטקסט דל – יש מקום למאייר להכניס דברים משלו.
בראש ובראשונה עלתה אצלי השאלה – מי הוא אדון שוקו? אין שום מידע. האם השוקו מרמז על צבע עורו? (הרי השיר נכתב לפני עידן הפוליטיקלי קורקט). האם הוא שוקולטייר? לא ידוע. אני החלטתי ששוקו הוא שם קלאסי לכלב, ולכן בסקיצה הראשונה שלי ציירתי את אדוני שוקו ככלבים. משום מה גם חשבתי על כלבי רחוב, ולכן ציירתי אופציה אחת שבה העולם מסביב בנוי כולו מזבל. כאופציה שניה ציירתי עיר ישראלית טיפוסית.
זו כמובן הייתה בדיחה בלבד והמשכתי להתלבט, עד שמתישהו חשבתי לעצמי – למי עוד קוראים היום ״אדון״? מי הולך בעיר ומתעייף מהר? מי הולך לאכול פלפל ממולא? התשובה שעלתה בראשי היתה – קשישים. לכן החלטתי שכל הגיבורים בספר יהיו אדוני שוקו קשישים, שהעולם המודרני לא מתאים להם. זאת הסקיצה שהכנתי.
הסקיצה והכיוון אושרו, ואני שמחתי כי אם יש דמויות שכיף לצייר – הרי אלו דמויות של קשישים. קצת נמאס לי לצייר ילדים חמודים בספרים כל הזמן. מכאן הדרך זרמה מהר יותר: הכנתי שלושה אדוני שוקו מכובדים, כל אחד שונו באופיו מקודמו, והם יצאו לטייל בעיר. תכננתי את כל הספר בסקיצות מהירות, שהתקדמו הלאה עד לסקיצות עפרון, ועברתי לעבודת הצבע.
החלטתי שהאדונים הם מבוגרים שכבר קצת לא שייכים לעולם המודרני: עד להגעתם למסעדה, הם מנהלים אינטראקציה אנושית רק בינם לבין עצמם. שאר הדמויות מסביב, ה״ניצבים״ – מרוחקים ולא מתעסקים בשום דבר חוץ מבעצמם.
אני חושב שהיום העיסוק באינדיבידואל ובעצמי מוגזם ומופרע (ראו מה קורה ברשתות החברתיות). כדי להדגיש את זה, תכננתי את הסביבה כעיר מודרנית, אורבנית, אפורה ומנוכרת, בקונטרסט גדול לאדונים עצמם שהם גנדרניים, קצת מיושנים, ונראים תלושים מסביבתם.
אבל, זוכרים את הכלבים? לא יכולתי לוותר עליהם. לכל אדון יש כלב תואם שמשתתף בסיפור. לכן, אפשר לקרוא את הספר פעמיים – פעם אחת כשאדוני שוקו הם בני אדם ופעם שניה שבה אדוני שוקו הם כלבים. כשאדון שוקו עייף – כך גם כלבו. כשאדון שוקו 2 רעב – גם הכלב רעב, וכשאדון שוקו 3 צמא – גם הכלב שלו צמא. כך לאורך כל הספר יש שני סוגים של אדונים – כלבים ואנשים.
כששלושת האדונים מתעייפים ומגיעים למסעדה לאכול סלט ופלפל ממולא מחכות להם שם נשות שוקו, קשישות אף הן, ומתחילה מסיבה. בכפולה מאויירת ללא מילים כולם רוקדים, אוכלים ונהנים (וכלב אחד עושה פיפי). בסוף הם כולם נרדמים, עייפים אך מרוצים, בצורה שמעלה את השאלה האם הם שתו שוקו, או אולי משהו אחר.
אדון שוקו | חיה שנהב; איור: שחר קובר
הוצאת עם עובד
עריכה: תמר הוכשטטר; עיצוב: לירון טלמור
באדיבות portfolio
ראה https://www.tapuz.co.il/threads/חדש...ר-קטגוריה-ספרות-ילדים-הוצאה-עם-עובד.15655826/
אדון שוקו, הוצאת עם עובד. איורים: שחר קובר
שחר קובר // אדון שוקו
כששחר קובר ניגש לאייר את ״אדון שוקו״, הוא גילה שאין בסיפור יותר מדי פרטים והחליט לאייר את אדוני השוקו כקשישים. אבל אם רוצים אפשר גם להתייחס אליהם כמשהו אחר לגמריאני שחר קובר, מאייר כבר בערך 20 שנה. ביומיום אני עוסק באיור של דברים שונים – מאיור לעיתונות ועד אנימציה, בעיקר באיור ספרי ילדים. לאחרונה פתחתי, יחד עם קולקטיב של 19 מאיירים מצפון הארץ, את גלריה אילו לאיור, שבה מוצגת עכשיו תערוכת ספתח נהדרת עם עבודות של יותר מ־80 מאיירים (כולם מוזמנים).
כשפנתה אליי תמר הוכשטטר, עורכת ספרי הילדים של הוצאת עם עובד, בהצעה לאייר את ״אדון שוקו״ של חיה שנהב (הקלאסיקה שכולם מכירים בלחן של יוני רכטר) – כמובן שמיד אמרתי כן. מבחינתי קלאסיקה = כן אוטומטי. אי אפשר לסרב לזה.
שמחתי מאוד ואז, כשישבתי להתעמק בטקסט, הבנתי שכמעט ואין עלילה לשיר. אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו, הם הולכים לבקר אדון שוקו נוסף, ונוסף, ואז מתעייפים ומחליטים ללכת לאכול סלט ופלפל ממולא. זהו. אין דרמה, אין דילמה, כלום. זאת נשמעת בעיה אבל עבור מאייר, טקסט מינורי הוא הזמנה לחגיגה. במקום שבו הטקסט דל – יש מקום למאייר להכניס דברים משלו.
בראש ובראשונה עלתה אצלי השאלה – מי הוא אדון שוקו? אין שום מידע. האם השוקו מרמז על צבע עורו? (הרי השיר נכתב לפני עידן הפוליטיקלי קורקט). האם הוא שוקולטייר? לא ידוע. אני החלטתי ששוקו הוא שם קלאסי לכלב, ולכן בסקיצה הראשונה שלי ציירתי את אדוני שוקו ככלבים. משום מה גם חשבתי על כלבי רחוב, ולכן ציירתי אופציה אחת שבה העולם מסביב בנוי כולו מזבל. כאופציה שניה ציירתי עיר ישראלית טיפוסית.
תמר ואני אהבנו את זה, והכנתי דוגמאות צבע. יש באיורים גם מחווה קטנה לזמר של השיר – אריק איינשטיין, שהכלב לבוש בסגנון הלבוש המזוהה איתו, אבל זה לא התקבל. הוחלט שאדון שוקו לא יכול להיות כלב. חשבתי והתבלטתי מה לעשות. היו עוד כל מיני אופציות שנפסלו, וברגע קטן של ייאוש גם שלחתי את האיור הבא לתמר, שהציעה לדבר עם מחלבות יטבתה ולקבל תמיכה בהוצאת הספר.
זו כמובן הייתה בדיחה בלבד והמשכתי להתלבט, עד שמתישהו חשבתי לעצמי – למי עוד קוראים היום ״אדון״? מי הולך בעיר ומתעייף מהר? מי הולך לאכול פלפל ממולא? התשובה שעלתה בראשי היתה – קשישים. לכן החלטתי שכל הגיבורים בספר יהיו אדוני שוקו קשישים, שהעולם המודרני לא מתאים להם. זאת הסקיצה שהכנתי.
הסקיצה והכיוון אושרו, ואני שמחתי כי אם יש דמויות שכיף לצייר – הרי אלו דמויות של קשישים. קצת נמאס לי לצייר ילדים חמודים בספרים כל הזמן. מכאן הדרך זרמה מהר יותר: הכנתי שלושה אדוני שוקו מכובדים, כל אחד שונו באופיו מקודמו, והם יצאו לטייל בעיר. תכננתי את כל הספר בסקיצות מהירות, שהתקדמו הלאה עד לסקיצות עפרון, ועברתי לעבודת הצבע.
החלטתי שהאדונים הם מבוגרים שכבר קצת לא שייכים לעולם המודרני: עד להגעתם למסעדה, הם מנהלים אינטראקציה אנושית רק בינם לבין עצמם. שאר הדמויות מסביב, ה״ניצבים״ – מרוחקים ולא מתעסקים בשום דבר חוץ מבעצמם.
אני חושב שהיום העיסוק באינדיבידואל ובעצמי מוגזם ומופרע (ראו מה קורה ברשתות החברתיות). כדי להדגיש את זה, תכננתי את הסביבה כעיר מודרנית, אורבנית, אפורה ומנוכרת, בקונטרסט גדול לאדונים עצמם שהם גנדרניים, קצת מיושנים, ונראים תלושים מסביבתם.
אבל, זוכרים את הכלבים? לא יכולתי לוותר עליהם. לכל אדון יש כלב תואם שמשתתף בסיפור. לכן, אפשר לקרוא את הספר פעמיים – פעם אחת כשאדוני שוקו הם בני אדם ופעם שניה שבה אדוני שוקו הם כלבים. כשאדון שוקו עייף – כך גם כלבו. כשאדון שוקו 2 רעב – גם הכלב רעב, וכשאדון שוקו 3 צמא – גם הכלב שלו צמא. כך לאורך כל הספר יש שני סוגים של אדונים – כלבים ואנשים.
כששלושת האדונים מתעייפים ומגיעים למסעדה לאכול סלט ופלפל ממולא מחכות להם שם נשות שוקו, קשישות אף הן, ומתחילה מסיבה. בכפולה מאויירת ללא מילים כולם רוקדים, אוכלים ונהנים (וכלב אחד עושה פיפי). בסוף הם כולם נרדמים, עייפים אך מרוצים, בצורה שמעלה את השאלה האם הם שתו שוקו, או אולי משהו אחר.
אדון שוקו | חיה שנהב; איור: שחר קובר
הוצאת עם עובד
עריכה: תמר הוכשטטר; עיצוב: לירון טלמור
באדיבות portfolio
ראה https://www.tapuz.co.il/threads/חדש...ר-קטגוריה-ספרות-ילדים-הוצאה-עם-עובד.15655826/