כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
אני מאמינה בקלוז'רים. לדעתי, צריך לנסות לסגור דברים עם מי שזה קשור אליו (בהנחה שזה קשור למישהו), זה הרבה פעמים מנקה ומבהיר לך שדברים הם לאו דווקא בגללך או באשמתך, לפעמים (ברוב הפעמים) זה פשוט תוצאות שקרו. אני גם מאמינה שצריך לדעת לסלוח, בעיקר לעצמך (וזה הכי קשה), ולדעת לקבל את זה שאת בנאדם ושאת עושה טעויות ושאת לומדת מהן. זו תחושה כלכך מעיקה, להרגיש תקועה במעגלים ולא להתקדם, שחוזרים שוב ושוב לאותה הנקודה, שלא רוצים לפתוח את כף היד כי לא רוציםפ לשחרר משהו שהיה בו כלכך טוב, אפילו שעכשיו כלכך רע בו, ומנסים להדחיק אתזה שרע שם עכשיו אבל אי אפשר, באיזשהו שלב זה מחלחל. וחייבים לדעת לעשות את זה, וזה עוד יותר מפחיד, כי מי יודע מה יהיה שם כשתפקחי את העיניים למציאות שמולך. אז עושים את זה לאט. ובשלבים. ודברים כאלה יכולים לקחת זמן. נעזרים במי שלידך ולומדים לאט לאט את המקום שנמצאים בו, ואומדים את המצב, ומנסים להבין פחות בדיכוטומיות ויותר בעזרת כל החושים מה היה ומה יש עכשיו, ומה לומדים מכל זה, ואיך מגיעים שוב לאותם המקומות שטוב בהם. זה לא קל וזה בהחלט מפחיד, ולהרפות מדברים תמיד מרגיש כאילו אנחנו שוכחים או מוחקים, וזה לא, זה לא לשכוח וזה לא למחוק, זה מפחיד אבל זה עדיין יהיה שם בסוף, פשוט אחרת.
