אתה מתבלבל
לא כל העימותים המזוינים בהם ישראל לקחה חלק נכפו עליה (מבצע קדש, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, במובנים מסוימים מלחמת ששת הימים), ברם אני מסכים איתך שכשישראל יזמה עימות, זה היה כי מי שהנהיג אותה באמת ובתמים האמין שהוא דואג לאינטרסים של ישראל, גם אם לא תמיד כך היה. אבל לא זו הטענה (שלי, לפחות). השאלה היא מה קורה בין השנים האלו? בין השנים האלו, כל אימת שיש יוזמה מבורכת לקצץ את תקציב הביטחון או לכל הפחות לייעל את המערכת המסורבלת הזו, ראשי מערכת הביטחון זועקים וצועקים. הם פונים לרגש הלאומי העדין ביותר. אני יכול להבין אותם, כי לא טוען שאף אחד מהם לא מאמין, באמת ובתמים, שאוטוטו פורצת מלחמה. זהו טבעם של אנשי צבא (ראית ד"ר סטריינג'לאב)? הבעיה שהתקשורת הפופוליסטית שלנו חוגגת על ההצהרות הללו. כך, למשל, היוזמה המבורכת של קיצור שירות החובה בארבעה חודשים והשמת הדגש על כח מקצועי טורפדה בעקבות מלחמת לבנון מסיבות פופוליסטיות. אחת הועדות הפנימיות שקמו בעקבות המלחמה, לאחר הביטול, המליצה, שוב, לקצר את שירות החובה. כך, בעקבות המלחמה, הצבא דרש תוספת תקציבית מגוחכת, רוכב על הפופוליזם של המלחמה. זה טבעי ולגיטימי שמערכת הביטחון, כמו כל מערכת אחרת, מנסה להגדיל את תקציבה. אבל כדאי לשים לב מתי יש דברים בגו, ומתי, כמו במקרה ד'נן, אין.