אפתח את השירשור בשבילכם

[Evi Virus]

אפתח את השירשור בשבילכם

ואגיד: בוהו תורכם

 

[shoham95]

מה קרה?!

 

[כל בוקר קצת]

../images/Emo13.gif../images/Emo23.gif../images/Emo13.gif../images/Emo23.gif../images/Emo13.gif../images/Emo23.gif../images/Emo13.gif../images/Emo23.gif../images/Emo13.gif../images/Emo23.gif../images/Emo13.gif../images/Emo23.gif../images/Emo13.gif

(החיוך של הסמיילי הזה לא גדול מספיק) נראה לי שכבר שנים שלא כתבתי סיקור מיד בליל ההופעה, ואני כל כך עייפה, אבל גם כל כך מפחדת לאבד את הערב הזה, שהיה לי עצום בשמחתו ובכנות ההודיה שבו. יש פה די הרבה ילדים ישנים בבית ובא לי להעיר את כולם ולעשות מסיבת פיג'מות ענקית. לא הייתה יכולה להיות לי חוויה יותר הפוכה מההופעה האחרונה בצוללת. יש דברים שעד שהם קורים אין לך סיכוי לקלוט כמה התגעגעת אליהם, בחיי, רק לראות את צח ואת אמיר מסתובבים להם שם בלובי בדקות שלפני ההופעה, וואו. אחרי כל הבלאגן שהיה לי בדרך, וכבר כמעט הייתי על סף להסתובב ולחזור הביתה, ולוותר על ההופעה, לא נורא, נחכה עוד קצת, ואיזה מזל. שכחתי שיכול להיות טוב ככה, ככה ספציפית, כי גם כשהכי טוב לי בעולם זה אף פעם לא הטוב של הופעת אביתר טובה באמת. הטוב הזה הוא טוב ייחודי שכבר שכחתי שיכול להגיע בעוצמות כאלה, כנראה שכל מה שצריך זה כמה חודשים של סיבוב הופעות סולו מלא בלהה וריחוק, והרבה הרבה הרבה געגועים. הלוואי ויכולתי להסביר לאמיר כמה אני שמחה שהוא חזר – האמת שגם להצליח להוציא מילה בנוכחותו היה מספיק לי כרגע, לא נראה לי שהוא יכול להבין את זה בכלל, כמה הוא היה חסר. לנו. ישבנו שם על המחצלת, לפחות אני עם זיכרונות מעבדה חדים ביותר, נדמה לי שאף פעם לא היינו חבורה רצינית כל כך מבחינה כמותית... אחרי הנאומים שלפני וההתרגשויות רק מלראות אותם שם מסתובבים בלובי, הם עלו, ואביתר עלה, וטוב – גם אותו די שמחתי לראות, וכנראה שגם הוא שמח כי הוא הביט בקהל וישר אמר "איזה יפה", וסיפר כמה שהם שמחים ומתרגשים, ואז התחיל "אותיות פורחות באוויר" ככה שקט על האקוסטית, והמחשבה הראשונה שהייתה לי היא "איזה כיף שאני לא שומעת את הקהל", ואז הגיטרה של אמיר נכנסה בעדינות וחיוך עצום בילבל לי את המחשבות ביחד איתה, ואז הבאסים והתופים והמה שזה לא יהיה שצח עושה שם בצד, הרגשתי כאילו אף פעם לא שמעתי את הדבר המהמם הזה, כאילו הכל כל כך חדש ומרגש, הכל באמת היה כל כך מרגש גם אם לא חדש בהכרח, תנועה מוכרת להפליא של שמחה שנדמה כי אף פעם לא הגיעה בכזה בום, שלא שאל אותי אם יש לי כוח לשמוח עכשיו ולא עצר להתעניין האם באמת יש סיבה הגיונית פתאום באמצע החיים לחייך כל כך גדול מדברים ששמעתי כבר אלף פעמים בעבר. כל שיר ושיר היה כזה, כמעט. מי היה מאמין שזה עוד יכול לקרות. וזה כמובן קשור גם לחיוכי הזיהוי החצי-מופתעים-חצי-לא-נמאס-לכם-כבר?, ועשרות המבטים שאביתר שלח בחינניות ובריכוז אל יושבי השורה הראשונה, בחיי שהוא שר לי את "מפורר אותו, כל בוקר קצת" הישר לתוך העיניים. שיר נקי, לב נקי, כמו שהוא אמר. והשאריות מסיבוב הפסנתר, ה"אוהווו" בסוף "לילה כיום יאיר" שנהיה פתאום גם הוא שמח, מה כולם נדבקו בשמחה הזאת פתאום, ואיך היא מצליחה להיות עמוקה כל כך, מלאה במים. ו"אורייתא" שכבר חשבתי שלעולם לא יעשה לי כלום וכמה שתפקיד הבאס שם יפה, ו"יש לי סיכוי" שהיה שירה בציבור אבל איכשהו עדיין הייתי בתוך זה ואפילו יותר מהפעמים שבהן אביתר כן הצליח להגיע לגבוהים, ו"אצלך בעולם" ("זה שיר של איש חכם ואמיתי, שהשפיע עליי עמוק") שבאופן קצת מצער מחק מהסטליסט את "מנגינה יקרה" ואת "שיר טיול", אבל עזבו הכל כי "חלון", "חלון"!! ולפניו כמה שניות של שקט מתוח, מה יבוא עכשיו, שיבוא כבר, ואז זה בא – בגרסא בלי צינזורים, כשיבבת אמבולנס מלווה מהרחוב את "כשגליה נכנסה להיריון", ובעיבוד כמעט לגמרי נאמן למקור, שכאילו נגזר במספריים עדינות ממש מתוך "שיר טיול", הרגשתי שהנה מתגשם מופע המחווה שביקשנו ולו רק למשך שיר אחד, "כמה קשורים פתאום השירים, אני מרגיש" – ככה הוא אמר. ואז צח עבר לפסנתר והתקרב אלינו והחיוך שלי, באופן בלתי אפשרי – גדל, ואביתר התנשם את כל "תחרות כלבים" בביצוע מלא אנחות שלא נשמע כמוהו, שר "אויבים גדולים שאני.. מטפח", ובסוף צעק "די, די, אני כבר מגיע, אני כבר נמצא, אני כבר נמצא, אני כבר נמצא......." ובאמת הרגשתי שהוא היה שם הכי שאפשר להיות, התרגשתי כל כך שאמיר חזר שכמעט ולא שמתי לב עד כמה אביתר חזר פתאום, במלוא האנרגיות ובאורות גבוהים (כנראה גם התאורן הרגיש את זה), והוא פשוט השפריץ מלאות כזאת של יופי אור-קולי, שיהיה בריא אמן. ו"מתנות" שכולם פה עשו לי פרומואים לקראתו, איזה עיבוד, משוגעים כאלה, והבאסים של עודד שכטר שמה שנמתחו-נמתחו-נמתחו עד השחרור בפזמון, והרגשתי באיזה מועדון אפל שפתאום נפער בו חור בתקרה ורואים את השמש. ואביתר ואמיר תיקשרו חרישית והתקרבו והתחשק לי לדחוף כל אחד מהם רק עוד קצת מכל צד, שייפלו כבר זה לזרועותיו של זה. המבטים שפעם היו של אביתר שמאלה, כאילו נעשו מיותרים כי ראית שאביתר יודע שאמיר שם גם בלי להסתכל, והם הפכו למבטים של אמיר ימינה, הבנאדם פשוט בהה באביתר כל ההופעה, בספק שעשוע לא ספק אהבה גדולה, אולי הוא בעצם רוצה להישאר בארץ? "עד מחר" היה הבא בתור, ואיזה רגע מהפנט היה שם, אחרי ה"..נעלמים" היה פשוט שקט של שבריר שנייה לפני שהתופים והאורות חזרו, כאילו העולם נעצר לרגע ארוך מאד, ואז עוד קצת, ואז המשיך. ובסוף השיר אביתר דיקלם קטע שלם ממגילת שיר השירים שהיה ממש בילד-אפ ל"אבא", אבל מה אפשר לעשות כש"מתחשק שיר אחר", חבר'ה, הייתה הופעה בלי "אבא" או שזו רק אני? בכל אופן, השיר האחר היה "השמיעיני את קולך" של קרליבך, היה נורא מצחיק לראות את התגובות לכך על הבמה – או כמו שאביתר הודה בחיוך: "לא רק שהלהקה לא יודעים לנגן את זה, גם אני לא יודע לנגן את זה". רועי שקד הגבר זרם והצטרף די מהר, את שכטר לא ראיתי, צח נקרע מצחוק מכל הסיטואציה ואמיר עמד בפרצוף של "בוא תסיים כבר עם השטויות שלך" וסירב בהפגנתיות לשתף פעולה. ידיים קפואות על הגיטרה, מבט קפוא ועמידת ברוגז, שבסוף הפשירו בזה אחר זה כי איך אפשר לעמוד מול אביתר וחיוכו הענק חוזר ומפציר: "פעם אחרונה", ואז "עוד פעם אחת", ושוב "פעם אחרונה". וזה הפסיק בשלב כלשהו, כי "אפילו שאתם רוצים ואפילו שאני רוצה – נחזור לעשות שירים מדכאים". עד כמה ש"כוכבי בוקר" יכול להיות מדכא, ועוד כשהוא מסתיים עם כל הקרדיטים מושרים על ידי אביתר בהמנוניות לפי הלחן, כולל תודה לקהל ו"איזה טובים אתם" (רציתי להגיד לו שגם הוא בסדר). ההדרן כלל עוד קרליבך אחד – "כשושנה בין החוחים" שלרגע ראיתי מבחוץ וממש יכולתי להבין איך אפשר להשתעמם מביצוע כזה, לבד על הגיטרה, אבל בעיניי זה היה מקסים, למרות שאביתר טען שהוא לא ממש יודע לנגן אותו, אבל נו, כל השירים המופלאים בעולם מסתכמים בערך ב-Em-Am ולא הרבה יותר מזה. בשלב זה, הסטליסט – שכלל את "אב הרחמן", "קרב יום" (what?) ו"מחיאות כפיים" – נזנח, מתיתיה ביקש את "שמתי לי פודרה" ולמרות שבהתחלה אביתר אמר שהוא מתבייש, בסוף הוא השתכנע שהשיר מתאים לאירוע ואף מתבקש, והיה ביצוע חמוד מאד. חוץ מהקטע של ה"בנות – בלב" שהיה קצת מוזר, אבל היה מה שפיצה על הזרות הרגעית, וזה, כמובן, העובדה שאביתר התחיל את השיר לבד על הבמה, וכל הזמן תהינו – קצת בקול – "איפה כולם, מה זה, שיעלו כבר, איפה הם", וראינו את אמיר והחבר'ה עומדים שם לצד הבמה ושוקלים את המשך צעדיהם, ופתאום בבת אחת הם עלו והצטרפו אל אביתר באמצע השיר, ואיך הוא שמח שהם שם איתו, והיה ביצוע נהדר, ושוב הגיטרות האלה של אמיר שבכל סולו מחדש ניגנו לי על החיוך, א ו ש ר ג ד ו ל.

 

[כל בוקר קצת]

ועוד קצת

"חתונה לבנה", באופן תמוה משהו, היה השיר האחרון (לא קצת אירוני אחרי "שמתי לי פודרה"? ועוד בערב ט"ו באב?). כבר די איבדתי ריכוז ורק רציתי שההופעה תמשיך עוד הרבה אחריו, הביצוע היה לי חלש קצת, ואזרתי את כל כוחותיי וכוחות היושבים לצידי כדי לשכנע את אביתר להמשיך משם ל"כשזה עמוק". היינו *ככה* מלהצליח לדעתי, לא זכור לי שאי פעם ראיתי את אביתר מתייעץ עם אמיר על ההמשך בעודם עומדים בטרם השתחוות? למרבה הצער זה לא קרה בסוף, הם ירדו שלא על מנת לחזור, אבל מה אכפת לי, כל שיר בערב הזה היה לי מספיק ועצום, רק הבחורה שישבה מאחוריי קצת התאכזבה שאביתר לא שר את "עומד בשער" (בחיי). בשלב זה חבורתנו העליזה להפליא פנתה לה לתור אחר סוד האביתר הנעלם באופן שבעיקר שיעשע אותי (נראה לי שהוא גלש בסנפלינג מחתרתי הישר לסלון ביתו). אני זכיתי לפטפט קצת עם צח ולהיזכר כמה הוא נס של בנאדם. לא יודעת מה עוד להוסיף, יום אחד יחקרו את התופעה הזו, איך זה שדבר כמו הופעה שלגמרי ניתן לתאר ולפרוט לפרטים ולהסביר במילים – גורם לתגובות כאלה שמילים פשוט קטנות עליהן, הרציונאליות מאבדת את עצמה לדעת, אין שום משוואה שיכולה להסביר את זה, זה כזה אושר שפשוט לא הגיוני שזה ככה. ושזה ככה עדיין. זה לא היה ככה הרבה זמן. אבל זה חזר, מה שמוכיח שזה אף פעם לא נעלם באמת. ואיך אביתר אמר שם בהופעה? "מוכרחים לדעת לאהוב". זה לא כל כך פשוט, מסתבר. מוכרחים. לדעת. לאהוב. ואז קורה הפלא, הוא המשיך בדבריו. "שכשמושיטים יד – יש תמיד יד שנעתרת". היה כיף להיות שם איתכם. תודה.

 

[כל בוקר קצת]

ועוד דבר קטן שאני חייבת להוסיף

(תודה לא. על התזכורת הויזואלית) ב"חלון", הידיים של אביתר פתאום זינקו למעלה ברוב תשומת לב כמו שהיה פעם תמיד ב"הכל נכון, אני מודה באשמה"... רק שהוא לא יכול לעשות את זה כשהוא לבד, כי מי ינגן? אז איזה כיף שיש להקה.

 

[Walk Two Moons]

מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?

 

[כל בוקר קצת]

? ../images/Emo12.gif

 

[Walk Two Moons]

אופטימיות כמעט שקרית, הייתי אומר.

השורה הזאת מתוך "גן נעול" הייתה הדבר הראשון שעלה לי לראש כששמעתי אותו אומר את ה"יש תמיד יד שנעתרת" הזה. זה פשוט לא נכון. אולי זה נכון במובנים של אהבת הבורא וכו' וכו', אפשר להקביל את זה על הדעת בכל מיני דרכים, אבל האמת המרה היא שהרבה יותר מדי פעמים אין יד שנעתרת. וזה היה השנקל המוריד לקרקע שלי.

 

[דולפינה ירושלמית]

../images/Emo45.gif

 

[דולפינה ירושלמית]

תן לי רק דקה לנשום

איך אמרתי לאבישי בנוגות לפני ההופעה, פעם הייתי באה להופעה ויודעת בשביל מה, יודעת שיהיה לי טוב שם, לא משנה מה קרה קודם באותו יום או בכלל בחיים. ולאחרונה אני באה להופעה, כדי לבדוק אם זה עוד שם. אם זה עוד לא הלך לי לגמרי לאיבוד. וזה סוד שכבר השלמתי עם זה שלעולם לא אדע ולא אבין אותו. איך ביום רביעי, כל כך עכשיו, כל כך אותה הופעה, וכל כך לא. ואיך עכשיו... אם ביום רביעי אמרתי - אמיר חזר, אמיר חזר אז היום זה היה - עזבו אותי מאמיר, אביתר חזר!! בדרך כלל אין לי מילה להוסיף על מיכל, מי יכול בכלל, אבל הפעם רק תרשו לי לומר הוא שר הכי יפה ששמעתי אי פעם, הכי יפה. בכל שיר היו לי איזה שתיים שלוש התעלפויות על פעלולים קוליים מינוריים יותר או פחות, מה זה היה הדבר הזה. כמו איזה נס קטן באמצע החיים, הסתכלתי עליו בהופעה הזו, ופתאום הכרתי אותו שוב. חזרת פתאום.

 

[דולפינה ירושלמית]

וגם עוד משהו קטן

היה לי מאוד משמעותי הנוכחות של מי שהיה שם, וגם החסרון של זו שלא היתה. הפעם הרבה יותר מאשר בהופעות אחרות. מי יודע למה, ומי יודע למה דווקא פה.

 

[e s1]

../images/Emo249.gif

לגמרי, כל מילה הזדהות

 

[הקהל של השקט]

בינתיים

(יש לי הרבה מה, אז אכתוב את שלי בהמשך.) שמתי לי פודרה לא היה חמוד, היה אֶפי. תודה. וכן היה אבא, אחרי הקרליבך הראשון. עם הדגשת "י*א*יר ליבי" (ולא יעיר ליבי), אני זוכר את זה בבירור. ולפינת הלהלל-את-הכתיבה-של-מיכל: "מועדון אפל שפתאום נפער בו חור בתקרה ורואים את השמש" כלכךכלכך מדויק "מה כולם נדבקו בשמחה הזאת פתאום, ואיך היא מצליחה להיות עמוקה כל כך, מלאה במים" שתי המילים האחרונות ועשית לי לחייך בתיאור של הדבר-המשעשע-שהתרחש-על-הבמה בקרליבך הראשון. בוקר טוב

 

[כל בוקר קצת]

היה "אבא"?!../images/Emo12.gif

 

[דולפינה ירושלמית]

היה אבא

אני אישית ניצלתי את הזמן לברר מה נסגר עם המצלמה שלי

 

[פליצי קפיצי]

אכן היה אבא ../images/Emo107.gif../images/Emo217.gif

נתן לי סטירת לחי מאוד מאוד מצלצלת. כבר התכוננתי לבכי, ופתאום... באיזה סוויץ' שאני לא יודעת מאיפה הוא בא - מיד כשזלגה הדמעה הראשונה והשפלתי את הראש על הברכיים, הסתכלתי על מתיתיה שסימן לי להכין את הטישו, על הקהל, על אביתר, על אלוהים ועל לא יודעת מי - אביתר פשוט החליט שהוא רוצה שיר יותר שמח וניגן איזה שיר פרוע-משהו. לא ידעתי אם להודות לו על זה או לבכות עוד יותר

 

[לאונרדו וזהו]

פתאום גיליתי שכמעט הלכתי לשם...

אחותי הייתה שם,והיא הציעה לי לבוא,אבל לא היה לי כוח לערב דביק כזה חחח במיוחד שאני 3 ימים בלבד אחרי הופעה של אותו אביתר... אפשר לדעת איזה סוג של מופע זה היה? אקוסטי לבד? אקוסטי להקה? חשמלי להקה? ופלייליסט כמובן שמח שנהנתם...

 

[דולפינה ירושלמית]

התלמיד לאונרדו מתבקש לחזור ולקרוא את הטקסט

ולחזור אל המורה עם תשובה

. (רמז: הופעת להקה חשמלית) פליליסט פחות או יותר זהה להופעה שהיית בה.

 

[SnapDragon]

כבר לא אותה שמחת הפרטים הקטנים

אלא שמחה אחת גדולה, רצופה, עקבית וללא עוררין. לא עוד לדוג נקודות קטנות של אור מבין מבוך מבולבל בתוך יער. אמיר חזר, אביתר חזר (!), ואפילו אם זו רק חמימות שתחלוף כשימריא לבסוף המטוס לגרמניה (האמנם

) - אנחנו פה כדי לאחוז בזה חזק כל עוד הוא כאן. המבטים שוב היו ימינה, החיוכים זהרו מכל עבר, כאילו אין מחר. ונדמה שההיסוס הראשוני של יתיר חלף בלי להותיר זכר. הם חזרו לביטחון של הסיבוב הקודם, תחילת-אמצע הסיבוב. של ההתרגשות שפיעמה אז. כל שיר הוא חדש. כל מחשבה עתירת חסד ותקווה. וכל שורה בסטליסט (ומחוצה לו) נבחרה כדי לרומם את זה למעלה, במקום "לנסות למשוך את השמיים, שיבואו". מהבמה קרן אושר גדול, והוא חי ופרח בקרוב אנשי שלומנו בקדמת המחצלת. תסלח לי המעבדה (לו הייתה נבדלת לחיים ארוכים), אך מזמן - ואולי אף פעם - לא היה לי כיף ומשוחרר כך להעביר הופעה על מחצלת. לא היה שום לחץ שהתלווה לכך, שום ספקות או פרפרים אלימים בבטן. רק חופש. ורוח. ורווח גדול בלב. ואתם, יקיריי. אגיד את זה שוב; עד כה היינו מעין קבוצת תמיכה מוזרה אך איתנה שבשתיקה, או במבט אחד מבין (או בשיחות שלמות ברכב, אחורי זה). אתמול היינו קבוצה של יחידים, שכל חלק בה נע ונענה למוזיקה בפני עצמו, וזרח לאור התאורה. ויכלת להעמיד את עצמך במקום כל אחד ואחד מהם, ועדיין - זו הייתה אותה חוויה בדיוק. והכל במעגלים, טובים; לדעת שכמה שטוב לך, טוב גם לכולם, וזה גורם לך להרגיש עוד יותר טוב, אם בכלל אפשרי. היינו בהרכב כמעט מלא. החוליה הכי חמודה שלנו חסרה לנו שם פיזית. ואני לא יודעת למה אני מחכה יותר אחרי שהיא תחווה זאת בעצמה - לרגע שבו היא תודיע לי בשלווה שמרוב טוב בפנים היא לא תצליח לתאר לי את זה, או לרגע שבו היא תנסה, בחצאי מלמולים-קטועים נרגשים (אני ממש רואה את זה עכשיו

) וגם אז היא תקלוט שזה בלתי אפשרי, ותשחרר קריאת תסכול מתוק. אולי לא פחות בזכות אביתר והחברה, ויותר בזכות תושבי המחצלת - ובעצם, בלי השוואות, כולם מנצחים פה - היה לי כ"כ טוב, טוב פשוט ומתפשט כזה. אושר קטן וחמים. שגם שעות אחרי אל תוך הלילה, הייתי איתו, והוא איתי, והערב הזה חלף לי בראש שוב. ושוב. ואיך יכול להיות שמתוך כל הטוב הזה, פתאום מצאתי עצמי בוכה. וחשבתי שאם כבר, אני בוכה משמחה. רק למה זה לא נשמע ומרגיש שמח... לקח לזה זמן לצאת מהמערכת, וכמה שחששתי - זה עבר. קמתי בבוקר, שוטפת פנים, מנסה לגשש עם עצמי את המצב. נזכרת בבכי, נזכרת אחורה יותר, בהופעה, ומפה לשם כבר רוקדת את פודרה בחדר האמבטיה, עם מברשת שיניים ביד. כנראה שהטוב המיוחד הזה לא ממש טבעי לי, עד שהייתי צריכה לאזן את זה קצת. אחרי הכל - (מתחשק לי לצעוק את זה קיבלתי את פודרה!!#@ שהיה חסר לי מאוד ביתיר, וכנראה שעוד קודם. שיר מודע-לא מודע לעצמו, שמחליט בסוף לזרוק הכל הצידה ופשוט לזרום עם הקצב. וזה מה שבא לי לעשות כרגע. עד להודעה חדשה.

אוהבת את כולכם. (ותודה לכרוז הרשמי

)

 

[Evi Virus]

כבר אמרתי שאני אוהבת אותך?