איזה טובים *אתם*
"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים." אני תמיד לקחתי את המשפט הזה כיותר מסתם עוד וורט תלמודי. מבחינתי, אלה שני השיאים הרוחניים של השנה. אם ביום הכיפורים יש התכנסות לתוך עצמך, התנתקות מעולם החומר וניסיון לברר מי אתה בגרעין הקשה שלך, בזכות עצמך- ט"ו באב הוא הניסיון להגדיר את עצמך דווקא מתוך מה שאתה סופג. כי ה"אני" הוא לא רק מה שאני לבדי, אלא גם תבנית נוף מולדתי, והאנשים הטובים שמקיפים אותי, והאהבה שמתנוססת בראש החג הזה. ט"ו באב קורא לך- צא החוצה. תריח, תאכל, תשתה, תקשיב, תרקוד, תאהב. אין זמן מתאים לכך יותר מאשר כשזרעי הקיץ נישאים ברוח. אז אולי להריח לא כל כך התאים על המחצלת בין כפות רגליים, אבל בכל הנוגע ללהקשיב ולאהוב- לא יכלתי למצוא דרך טובה יותר לעשות את זה מאשר אתמול בערב (שלא לדבר על סעיף האנשים הטובים!). מעבר לעובדה שבאוזניי נשמעת המוזיקה הטובה ביותר בעולם כולו- כל הערב הזה היה כל כך לא מתחכם, אנרגיה מתפרצת אל אוויר הלילה הקיצי ואל הירח המלא. אם בסוף המעבדה הראשונה לסיבוב הקודם אביתר אמר "כמה *אני* היה בערב הזה", פה זה היה רחוק משם שנות אור. כל כך הרבה רעש והשתוללות וחופש, ושירי קרליבך בארבעה אקורדים עם קריאות לשירה בציבור- לשנייה היה נדמה שהרבי המזמר עצמו ירד מהשמיים בלבוש פרסי. שוב, יום הכיפורים וט"ו באב. לא יודע אם רק אני הרגשתי את זה- עם כל הפשטות, משהו בתחושת החופש ממש לא היה מובן מאליו. ב"תחרות כלבים" הרגשתי את זה עד כדי פחד- זעקות "די" ו"אויבים גדולים שאני מטפח", ופרצופים כואבים ממש. וההתייפחויות- ממש התייפחויות- ב"אצלך בעולם", והדמעות שנצצו בעיניים הסגורות כל הזמן- כל אלה גרמו לי להרגיש קצת מבולבל לעומת החיוכים האמיתיים שנשלחו קדימה ואחורה. אני חושב שסוף סוף הבנתי מה קורה על הבמה ב"להדליק את השמש בצחוק, בבכי ובמנגינה". כמה מדויק המשפט הזה. תמיד מפליאה אותי היכולת של אביתר, כמבצע, לעבור באותה שורה עצמה מזעקה מתחננת לסלסול מאוהב. הערב הרגשתי את זה במלוא עוצמתו- כל חיוך בא מתוך זעקה. וזה התאפשר הרבה בזכות הלהקה. הרגשתי כאילו כל הלמת תופים שוברת עוד מחסום, כל אקורד-דיסטורשן מרפא עוד פצע. "צריך לדעת לאהוב", אמר אביתר לאורך כל הערב. זהו בדיוק. בכלל לא מובן מאליו- אבל כל כך יקר. הרגש שעבר בלילה ההוא היה כל כך מיוחד בגלל שהיה בו משהו טרי מאוד. "שיר חדש, לב חדש". אולי זו משמעות הבחירה ב"אותיות פורחות באוויר" כשיר פותח. הצהרת כוונות. שיר אפל מאוד, אבל הצעקה עצמה- דרך התופים והדיסטורשנים- מרפאת. אולי מה שסימל יותר מכל את מהות מה-שהלך-שם היה הביצוע הנפלא לפודרה. בהתחלה לבד, מתגעגע, ובסוף האנשים הטובים עולים מאחור ודוחפים קדימה. "זה דבר גדול, לדעת שאם תשלח יד יהיה מי שיתפוס אותה"- ושאם תשימי פודרה, החתן אולי יבוא בסוף. ואם לא החתן, אז לפחות אמיר צורף וצח דרורי ורועי שקד ועודד שכטר. הרבה אור היה במושבה הגרמנית ירושלים אתמול. חג שמח.
