number nine
New member
דעתי על הקבלה
הקבלה, ככל נסיונות הנפל לאחד בין המחשבה האידאית למחשבה החומרית, היא מצבה, מפוארת אמנם, אך מצבה, שכמו כל אותם נסיונות אחרים, מציגה את עצמה כדבר חי שיש בו את "סודות הבריאה" וכיו"ב. "מדע" עשויים לכנות אותה המאמינים. אולי נדמה כי אני בז לקבלה, אך לא כך, הקבלה מציגה השתלשלות לוגית של תהליכים ברקע אידאי, ועל כן ניתן לכנותה "תיאור חצי דמיוני של הווצרותו של רעיון" ולהשתמש בה לתיאור ופיתוח רעיונות מורכבים הנעשים מופשטים ומופשטים ושלא ניתן לחברם מחדש עם המוחשי בלי איבוד חוט המחשבה. ואכן ההסטוריה התרבותית של העם היהודי מלאה ביוצרים וחוקרים אשר שאבו מהטרמינולוגיה של הקבלה. אך כדי לעשות כן נדרש מלכתחילה להבין את משמעות ההפשטות שמציגה הקבלה ואז נותנת הקבלה נוסחה שמרכזת ומגבשת את הרעיון, מודדת אותו מבחינות שונות ("ספירות") ומאפשרת להפיק ממנו באופן מדוייק פורמט שיתאים לדרישה. כל זאת על ידי כך שהטרמינולוגיה של הקבלה משתרשת בשפת ההוגה. אך מקרים של הוגים חצי מטורפים שנטו לאמונה בפשט לא חסרים. אצל העם הפשוט מקרים כאלו קיימים למכביר אך בשל העובדה שהמציאות דורשת רק מעט מאד הגות, ויותר מכאניות, הם כמעט ולא משפיעים על תפקודו של האורגניזם. אפילו בעמדות כוח אין ההגות נדרשת (לדוגמא- ג´ורג´ בוש עבר, לטענתו, "חוויה דתית". אז ניכר שהבן אדם מטומטם, אבל מה זה משנה? הרי הוא רק נשיא ארצות הברית ודרישות התפקיד לא כוללת פיקחות). ואצל ההוגים ה"כבדים" גם כן לא נדרשת פיקחות יתר, אלא בעיקר היכולת לומר את דעתם של הקוראים. גם המדע מהווה רק לפעמים גירוי למחשבה, וגם זאת מאוחר מדי במהלך החיים, ובתנאי שהאדם לא בחר בדרך הקלה של שינון עובדות יבשות והתקדמות בטוחה בסולם ההיררכיה האקדמית. גם "קנאת סופרים" היא סוס מת מבחינה זו, כי הרי פופולאריות של סופר, כפי שאמרתי, נקבעת בעיקר על פי יכלתו לומר את דעתם הקדומה של הקוראים. כך שבחיים הרגילים אין כמעט דברים שגורמים לאדם לפתח בתוכו את היכולות הגנוזות שבו, "רוחניות", ובין אם יש לו בהישג יד את ספר יצירה או לאו, הוא ישקע בדמיונותיו ואותם דברים כמו ספר יצירה שנועדו במקור לתת לו אפשרות ביטוי ויצירה, רק יגבירו את טעויותיו במידה כזו שיעבור "חוויה דתית" או טירוף כלשהו אחר כמו אידאולוגיה פוליטית או סטיה מינית וכיו"ב. כך שהסתמכות על מקורות חיצוניים כמו הקבלה או כל דת או שיטה מטאפיסית אחרת (טארוט,איי צינג,וודו,טנטרה...) היא עקרה מיסודה ואף גורמת לאדם לגאווה עיוורת על שום ידיעתו בשיטה זו. גאווה שמרחיקה אותו מהתפתחות אמיתית אישית. על התפתחות כזו אין תגמולים חברתיים ואין לה כל שכר בתוך החברה והעולם שיצר האדם לעצמו. אם אין כל תגמול בעולם האדם להתפתחות אמיתית, הרי שאין כל מוטיבציה להתפתחות כזו והתפתחות כזו לא יכולה להיות נחלת המין האנושי. המסקנה המתבקשת היא שהמין האנושי ישמיד את עצמו מרוב טמטום, כולל את אלו שבדרך מקרה התפתחו. אינני רואה כל אפשרות אחרת. החיים ימשיכו, אך המין האנושי יכחד. ואין כל אפשרות לצאת מהמעגל הזה של הטעויות, כל פיתרון מהווה בעיה חמורה יותר מהבעיה שהוא מתיימר לפתור. זה שאני אומר את זה פה, לא אומר שמשהו ישתנה באופן מהותי, כי שינוי מהותי לא יתכן. כל שינוי, רדיקלי ככל שיהיה לא ישנה דבר מהמבנה הבסיס של החברה האנושית שהוא קינאה, גאווה ואדנות על אחרים.
הקבלה, ככל נסיונות הנפל לאחד בין המחשבה האידאית למחשבה החומרית, היא מצבה, מפוארת אמנם, אך מצבה, שכמו כל אותם נסיונות אחרים, מציגה את עצמה כדבר חי שיש בו את "סודות הבריאה" וכיו"ב. "מדע" עשויים לכנות אותה המאמינים. אולי נדמה כי אני בז לקבלה, אך לא כך, הקבלה מציגה השתלשלות לוגית של תהליכים ברקע אידאי, ועל כן ניתן לכנותה "תיאור חצי דמיוני של הווצרותו של רעיון" ולהשתמש בה לתיאור ופיתוח רעיונות מורכבים הנעשים מופשטים ומופשטים ושלא ניתן לחברם מחדש עם המוחשי בלי איבוד חוט המחשבה. ואכן ההסטוריה התרבותית של העם היהודי מלאה ביוצרים וחוקרים אשר שאבו מהטרמינולוגיה של הקבלה. אך כדי לעשות כן נדרש מלכתחילה להבין את משמעות ההפשטות שמציגה הקבלה ואז נותנת הקבלה נוסחה שמרכזת ומגבשת את הרעיון, מודדת אותו מבחינות שונות ("ספירות") ומאפשרת להפיק ממנו באופן מדוייק פורמט שיתאים לדרישה. כל זאת על ידי כך שהטרמינולוגיה של הקבלה משתרשת בשפת ההוגה. אך מקרים של הוגים חצי מטורפים שנטו לאמונה בפשט לא חסרים. אצל העם הפשוט מקרים כאלו קיימים למכביר אך בשל העובדה שהמציאות דורשת רק מעט מאד הגות, ויותר מכאניות, הם כמעט ולא משפיעים על תפקודו של האורגניזם. אפילו בעמדות כוח אין ההגות נדרשת (לדוגמא- ג´ורג´ בוש עבר, לטענתו, "חוויה דתית". אז ניכר שהבן אדם מטומטם, אבל מה זה משנה? הרי הוא רק נשיא ארצות הברית ודרישות התפקיד לא כוללת פיקחות). ואצל ההוגים ה"כבדים" גם כן לא נדרשת פיקחות יתר, אלא בעיקר היכולת לומר את דעתם של הקוראים. גם המדע מהווה רק לפעמים גירוי למחשבה, וגם זאת מאוחר מדי במהלך החיים, ובתנאי שהאדם לא בחר בדרך הקלה של שינון עובדות יבשות והתקדמות בטוחה בסולם ההיררכיה האקדמית. גם "קנאת סופרים" היא סוס מת מבחינה זו, כי הרי פופולאריות של סופר, כפי שאמרתי, נקבעת בעיקר על פי יכלתו לומר את דעתם הקדומה של הקוראים. כך שבחיים הרגילים אין כמעט דברים שגורמים לאדם לפתח בתוכו את היכולות הגנוזות שבו, "רוחניות", ובין אם יש לו בהישג יד את ספר יצירה או לאו, הוא ישקע בדמיונותיו ואותם דברים כמו ספר יצירה שנועדו במקור לתת לו אפשרות ביטוי ויצירה, רק יגבירו את טעויותיו במידה כזו שיעבור "חוויה דתית" או טירוף כלשהו אחר כמו אידאולוגיה פוליטית או סטיה מינית וכיו"ב. כך שהסתמכות על מקורות חיצוניים כמו הקבלה או כל דת או שיטה מטאפיסית אחרת (טארוט,איי צינג,וודו,טנטרה...) היא עקרה מיסודה ואף גורמת לאדם לגאווה עיוורת על שום ידיעתו בשיטה זו. גאווה שמרחיקה אותו מהתפתחות אמיתית אישית. על התפתחות כזו אין תגמולים חברתיים ואין לה כל שכר בתוך החברה והעולם שיצר האדם לעצמו. אם אין כל תגמול בעולם האדם להתפתחות אמיתית, הרי שאין כל מוטיבציה להתפתחות כזו והתפתחות כזו לא יכולה להיות נחלת המין האנושי. המסקנה המתבקשת היא שהמין האנושי ישמיד את עצמו מרוב טמטום, כולל את אלו שבדרך מקרה התפתחו. אינני רואה כל אפשרות אחרת. החיים ימשיכו, אך המין האנושי יכחד. ואין כל אפשרות לצאת מהמעגל הזה של הטעויות, כל פיתרון מהווה בעיה חמורה יותר מהבעיה שהוא מתיימר לפתור. זה שאני אומר את זה פה, לא אומר שמשהו ישתנה באופן מהותי, כי שינוי מהותי לא יתכן. כל שינוי, רדיקלי ככל שיהיה לא ישנה דבר מהמבנה הבסיס של החברה האנושית שהוא קינאה, גאווה ואדנות על אחרים.