אני חייב דווקא
מהניסיון הקצר שלי
ליאת מהניסיון הקצר שלי עם נושא החוננות(שנתיים), אני פשוט מסכימה לכל מילה שכתבת. אנחנו משתדלים מאוד לפתח את הנושא החברתי, עם ילדים "רגילים" ויש תוצאות במובן שבני מאוד פתוח והוא עבר מרצון להיות רק לבד לילד שמבקש ביוזמתו חברת אחרים ומתלהב ממנה. בעיני, זה הנושא שהכי מדאיג, בשאר אני בטוחה שהוא יסתדר. הגננת אומרת שהוא ילד מקובל, אך ילד שבוחר להיות לבד הרבה. עם זאת, באינטראקציות חברתיות, חוגים וכו הוא תמיד פעיל ןמשתתף וזה מעודד. ההתלבטות שלי עכשיו היא מה לעשות שנה הבאה. האם להקפיץ אותו לגן חובה או להשאיר אותו בתת חובה? האם לחשוב/להלחם על שילובו בגן שבבית ספר הפתוח ואז הוא יוכל להשתלב בשיעורים של ילדי א, ב ? האם/מה שמעת על הבי"ס הפתוח ברחובות? נ.ב. תודה על התשובות, הן עוזרות ומאזנות את הדברים!
אני חייב דווקא
אני חייב דווקא שלא להסכים איתי... בחברה, אין הכוונה דווקא לחברים, אלא לסביבה החברתית של הילד- זו טעות להפריד בין בעיית השעמום לבעיה החברתית, מחוננים רבים מדווחים שלמרות שיש להם לא מעט חברים, הם עדיין מרגישים בודדים. לא כמות הקשרים היא החשובה, אלא איכותם- מחונן זקוק לקשרים בוגרים בהרבה ממה שמסוגלים בדרך כלל לספק לו בני גילו: קשרים שמבוססים על שיתוף רעיונות, תחומי עניין, התלהבות וסקרנות, קשרים שבהם הוא יכול לחלוק את מה שמייחד אותו, ולהתפתח ביחד, או בעזרת מישהו, ולא לבד. קשר עם מנחה או מורה (לאו דווקא במובן של מורה מבית ספר, אלא במובן של מורה אמיתי- שיכול להיות גם אח או הורה או חבר), שמאמין בו, ומקדם אותו, יכול להיות לא פחות משמעותי מ"קשר עם חברים". כלומר, יש חשיבות עצומה לקשר עם אנשים, ואין לצמצם זאת לקשר עם בני שכבת הגיל של הילד (דווקא מחוננים מסוגלים ליצור קשרים שפחות תלויים בגיל הביולוגי). אחד המחקרים המוקדמים המפורסמים ביותר על מחוננות בדק קבוצה גדולה של אנשים שהגיעו להישגים יוצאי דופן במגוון תחומים, והמשותף היחיד לכולם שנמצא היה שהם דיווחו על מפגש עם מורה מעולה כעל חוויה יוצאת דופן ששינתה את חייהם. בניגוד למה שאולי היינו רוצים לחשוב, "עולם הידע" איננו פתוח לכולם, הדבר הרבה יותר דומה למסורת שמועברת מדור לדור, באמצעות חניכה והדרכה, תוך הדגמת דרכי חשיבה ומתודות יצירתיות, ובהעברת תחושת כיוון, תעוזה, פתיחות ונונקונפורמיזם. וייתכן מאוד, שמי שלא פגש מורה כזה לא מסוגל להבין במה מדובר, ורוב המחוננים באמת לא זוכים לפגוש מורה כזה- יש כאן לא מעט אלמנט של מזל. וכמובן שבמרכזים למחוננים לא יצטטו לך את המחקר הזה... הסיבה שמלמדים שם בעזרת מורה מול כיתה, היא לא בגלל המחקרים, או בגלל שזו השיטה המתאימה למחוננים, אלא בגלל שזה הדבר היחיד שהמערכת מכירה- הקצאת שעות, תקנים, השתלמויות.. (המחקרים והרציונאליזציות באו אח"כ..). דבר אחד אני יכול להבטיח לך (ותקראי את שפתיי..)- הבן שלך יתעלה על כל מי שהוא יפגוש עד גיל 16. כל השאלה היא מי הוא יפגוש עד אז.. וכמובן שאני מתכוון כאן למפגש אמיתי, משמעותי, כמו שתיארתי למעלה, ולא ללחיצת ידיים (שלא כמו במרכזי ההעשרה, שם מאמינים שאם נשים את הילד עם יצירת אומנות באותו חדר, זה יעשיר אותו. עצם ה"מפגש" יגרום לכך שהאיכויות של יצירת המופת יפעפעו בדרך פלאית אל תוך הילד, ש"מוחו הצעיר פתוח לגירויים".. בפועל, היא לא תאמר לו דבר, והוא לא יזכור דבר. ושימי לב שהטיעון הזה היה הרבה פחות חזק אילו היה מדובר בקריאת יצירת מופת ספרותית או הגותית- מה הפלא שדווקא "מפגשים" כאלה לא מספקים במרכזים...). ולסיום, רציתי להציע להורים תרגיל מחשבה קטן, דמיינו את עצמכם כפי שאתם כיום, כלואים בגוף של ילד, ויושבים יום אחר יום בכיתה ד', לומדים שברים – אולי תוכלו להבין משהו מהשעמום האיום, בזבוז הזמן העצום, והבדידות שמרגישים מחוננים רבים בבית הספר (ולא שאני טוען כאן שהילד המחונן הוא "מבוגר קטן", בכלל לא, הוא ילד. אבל אני כן חושב שהמטפורה הזו הרבה יותר מוצלחת מאשר הדימוי הנפוץ, שגם חלק מההורים שותפים לו, של המחונן כילד שנושא על כתפיו איזה ראש עם מוח של מחשב על, דימוי שמנתק לחלוטין בין "הIQ של הילד" -אותה יכולת "בלתי רגילה", ולכן גם לא באמת מובנת ולא באמת מטופלת- ל"שאר" הילד). מי שאוהב ללמוד, סובל לעיתים קרובות מה"לימודים" בבית הספר הרבה יותר ממי שלא אוהב ללמוד, כי השעמום פוגע בו במקום הרבה יותר עמוק, במשהו שהוא אוהב ושהוא חלק ממנו, ולא רק כאיזשהו "עונש" חיצוני של "לשבת בבית הספר".
