הרבה מחקרים מוכיחים את ההיפך
ממה שאת אומרת. לקהילת החרשים יש חיי תרבות וחברה מאוד פעילים משלהם. יש מסיבות, מועדונים, פעילויות והכל נגיש (בשפת סימנים לרוב). כמו כן אכן יש להם זהות תרבותית שהם פשוט רואים את עצמם שייכים לקהילת החרשים. ואני לא אומרת את זה סתם אלא מנקודת מבט סוציולוגית (במקרה יש לי תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה) ובהחלט בסוציולוגיה ובמחקרים ניתן לראות את זה. כמו כן, אינני חושבת שהעולם הזה של החרשים הוא גטו. יש שבוחרים להתבדל לגמרי מעולם השומעים ויש כאלה שבוחרים להנות בשני העולמות ולהרוויח מהכל. שפת הסימנים היא לא רק ביטוי לתרבות, יש עוד הרבה מאפיינים תרבותיים שמאפיינים את החרשים, מאפיינים שקיימים גם בקבוצות/קהילות אחרות. שפת סימנים היא לא תמיד כלי חליפי. כיום כבר הרבה מאוד לק"ש שולטים בשפת הסימנים וגם בשפה הוורבלית. כבר אין כ"כ הרבה חרשים עם קושי מאוד ממשי בדיבור. וגם אין הרבה כבר לק"ש עם בעיות קרוא וכתוב ועברית לא תקינה. כיום יש נטיה מוגברת לשלב אותם בחינוך הרגיל (כיתות מיוחדות בבי"ס רגיל) וזה בהחלט תורם המון ללק"ש אבל חלקם בוחר להמשיך להיות בקשר עם קהילת החרשים ולדבר בשפת סימנים במקביל. זה לא תוקע אותם. עם זאת, יש כאלה שבוחרים להתבדל ולדחות את עולם השומעים ובזה אני מסכימה איתך אבל היום יש מגמה להשתלב בעולם שבחוץ - מתנדבים לצבא, הולכים ללמוד באקדמיה, לעבוד במקומות עבודה שברור שבהם הסביבה שומעת. יש יותר מודעות. ולסיום, לא הבנת את דבריי הקודמים - לא התכוונתי שאת רואה את עצמך חרשת ובעלת זהות חברתית תרבותית של חרשת, אלא שזה כבר עניין של השקפה אישית וזה נתון לשיקולו של כל אחד. לך ולי יש אותם נתוני שמיעה אך את מגדירה את עצמך ככבדת שמיעה ואני את עצמי כחרשת - זה כבר אינדיבידואלי.