למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?

[נועה לביא]

למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?

למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?
השאלה כאן איננה "למה לפתוח תוכניות אשר יתאימו למחוננים", כי ברור ש(ברוב המקרים) בי"ס לא מספיק, והרי גם להם מגיע. אבל למה בעצם לפתוח מסגרת שהקבלה אליה מותנית במבחן אשר בלשון המעטה, לא מדייק, ובכך מונע את הזכות מתלמידים מתאימים וראויים (נעזוב את הלא מתאימים שהתקבלו בטעות, הם הרי ינשרו מרצונם)? מקרה אחד שקראתי עליו היה של ילדה דיסלקטית אשר את הבחינות לא עברה בשל היותה כזאת (לא שלטה עדיין במיומנויות הקריאה והכתיבה כלל). חוג העשרה אשר נפתח בטכנודע הסתמך על הצלחה בבחינות. פעם אחת היא הצטרפה לחברתה (שכן עברה את הבחינות) לחוג, וכאשר הגיעה (לאחר מכן) לטכנודע עם אמה במטרה להירשם לחוג נאמר להן כי זה לא אפשרי, מאחר והיא לא עברה את הבחינות ולכן איננה זכאית. המדריכה של החוג אשר הבחינה בהן שאלה את הילדה למה היא לא נכנסת לחוג, ולאחר שנאמר לה למה היא אמרה שבמפגש הקודם (בו לימדו לבנות מטוס) הילדה הייתה הכי טובה וגם עזרה לכולם, ושהיא מאשרת את כניסתה לחוג. המבחן הארצי מתבסס מאוד על יכולת מתמטית (נאמר לי שרק 20% מהבחינה היא מתמטית, אני מצדי זוכרת הרבה יותר אבל דברים יכולים להשתנות בעשור שנים. ועדיין, 20% הם משמעותיים דים, בהינתן שרק 3% מכלל הניגשים עוברים). הדבר היה הגיוני אילו חוגי ההעשרה היו מבוססים על מתמטיקה, אבל הם לא, ולרוב הקורסים הם מאוד מגוונים. מיותר לציין כיצד זה פוגע בילדים אשר חושבים לעצמם "מה יש מחוץ לייקום?" או "האם צריך להיות עונש מוות?" או יודעים בע"פ את רשימת נשיאי ארה"ב, אבל לא יודעים לפתור משוואות בנות שני נעלמים או לזהות בעצמם את סדרת פיבונאצ'י. חוץ מזה, קיימות בחינות אשר מרכזי ההעשרה למיניהם מקיימים (שאולי נכתבו על ידי מכון סאלד ואולי לא, לא רוצה לדבוק במה שאינני בטוחה בו) אשר חוץ מהיותן אמריקאיות ומובנות מדי, הן ארוכות מאוד וממש לא יתאימו לילד מחונן ככל שיהיה עם קוצים בישבן שלא מייחס יותר מדי חשיבות לבחינה. בניגוד לשאלות בבחינה המתמטית שנוטות להיות בהחלט מאתגרות, השאלות פה רחוקות מלהיות מעניינות וילד שכזה ישתעמם מאוד מהר, והגבלת זמן מינימום של שעה וחצי משיגה את מטרתה ההפוכה כאשר ילד שחייב להישאר בכיתה ולסיים את הבחינה מתחיל "לבדוק" ובכך לקלקל לעצמו. בנוסף, קיימת הבעיה שילדים לא יודעים לנחש, ולכן "נתקעים" בשאלה שאינם יודעים ובכך שורפים זמן ובעיקר אנרגיה (שמשחקת תפקיד מנצח במבחנים האלה). אני, אישית, מאסתי בבחינת האייקיו של המדינה בחלק של השאלות במתמטיקה "עממית" ופרשתי בעצבים בשלב הזה של הבחינה הארוכה והמשעממת, אז פלא שהתנהגתי כך עשר שנים קודם לכן? השאלה הנשאלת היא האם באמת כדאי לתלות את הכניסה לחוגי ההעשרה במבחנים אלו? ואם לא, אז מה כן? איך כן צריכות המסגרות הללו להתנהל? מה אתם חושבים?

 

[עדו בן צבי]

לגבי הדיסלקטים אפשר להירגע.

למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?
השאלה כאן איננה "למה לפתוח תוכניות אשר יתאימו למחוננים", כי ברור ש(ברוב המקרים) בי"ס לא מספיק, והרי גם להם מגיע. אבל למה בעצם לפתוח מסגרת שהקבלה אליה מותנית במבחן אשר בלשון המעטה, לא מדייק, ובכך מונע את הזכות מתלמידים מתאימים וראויים (נעזוב את הלא מתאימים שהתקבלו בטעות, הם הרי ינשרו מרצונם)? מקרה אחד שקראתי עליו היה של ילדה דיסלקטית אשר את הבחינות לא עברה בשל היותה כזאת (לא שלטה עדיין במיומנויות הקריאה והכתיבה כלל). חוג העשרה אשר נפתח בטכנודע הסתמך על הצלחה בבחינות. פעם אחת היא הצטרפה לחברתה (שכן עברה את הבחינות) לחוג, וכאשר הגיעה (לאחר מכן) לטכנודע עם אמה במטרה להירשם לחוג נאמר להן כי זה לא אפשרי, מאחר והיא לא עברה את הבחינות ולכן איננה זכאית. המדריכה של החוג אשר הבחינה בהן שאלה את הילדה למה היא לא נכנסת לחוג, ולאחר שנאמר לה למה היא אמרה שבמפגש הקודם (בו לימדו לבנות מטוס) הילדה הייתה הכי טובה וגם עזרה לכולם, ושהיא מאשרת את כניסתה לחוג. המבחן הארצי מתבסס מאוד על יכולת מתמטית (נאמר לי שרק 20% מהבחינה היא מתמטית, אני מצדי זוכרת הרבה יותר אבל דברים יכולים להשתנות בעשור שנים. ועדיין, 20% הם משמעותיים דים, בהינתן שרק 3% מכלל הניגשים עוברים). הדבר היה הגיוני אילו חוגי ההעשרה היו מבוססים על מתמטיקה, אבל הם לא, ולרוב הקורסים הם מאוד מגוונים. מיותר לציין כיצד זה פוגע בילדים אשר חושבים לעצמם "מה יש מחוץ לייקום?" או "האם צריך להיות עונש מוות?" או יודעים בע"פ את רשימת נשיאי ארה"ב, אבל לא יודעים לפתור משוואות בנות שני נעלמים או לזהות בעצמם את סדרת פיבונאצ'י. חוץ מזה, קיימות בחינות אשר מרכזי ההעשרה למיניהם מקיימים (שאולי נכתבו על ידי מכון סאלד ואולי לא, לא רוצה לדבוק במה שאינני בטוחה בו) אשר חוץ מהיותן אמריקאיות ומובנות מדי, הן ארוכות מאוד וממש לא יתאימו לילד מחונן ככל שיהיה עם קוצים בישבן שלא מייחס יותר מדי חשיבות לבחינה. בניגוד לשאלות בבחינה המתמטית שנוטות להיות בהחלט מאתגרות, השאלות פה רחוקות מלהיות מעניינות וילד שכזה ישתעמם מאוד מהר, והגבלת זמן מינימום של שעה וחצי משיגה את מטרתה ההפוכה כאשר ילד שחייב להישאר בכיתה ולסיים את הבחינה מתחיל "לבדוק" ובכך לקלקל לעצמו. בנוסף, קיימת הבעיה שילדים לא יודעים לנחש, ולכן "נתקעים" בשאלה שאינם יודעים ובכך שורפים זמן ובעיקר אנרגיה (שמשחקת תפקיד מנצח במבחנים האלה). אני, אישית, מאסתי בבחינת האייקיו של המדינה בחלק של השאלות במתמטיקה "עממית" ופרשתי בעצבים בשלב הזה של הבחינה הארוכה והמשעממת, אז פלא שהתנהגתי כך עשר שנים קודם לכן? השאלה הנשאלת היא האם באמת כדאי לתלות את הכניסה לחוגי ההעשרה במבחנים אלו? ואם לא, אז מה כן? איך כן צריכות המסגרות הללו להתנהל? מה אתם חושבים?

לגבי הדיסלקטים אפשר להירגע.
כמו כל בחינה אחרת, גם הבחינה הזו צריכה להיות מותאמת ללקויי למידה לפי האבחון שלהם. מי שלא מרשים לו להיבחן בהתאמה למוגבלות כל שהיא, שיביא מכתב מעורך דין. חוץ מזה, הרבה אבחונים מכילים בתוכם בחינת IQ ולכן חוסכים את הצורך בבחינות הכניסה בכלל. אישית, בשנת 1982, התקבלתי לפרוייקט אופק בזכות הבחינה שבתוך האבחון.

 

[נועה לביא]

אבחון פרטי

לגבי הדיסלקטים אפשר להירגע.
כמו כל בחינה אחרת, גם הבחינה הזו צריכה להיות מותאמת ללקויי למידה לפי האבחון שלהם. מי שלא מרשים לו להיבחן בהתאמה למוגבלות כל שהיא, שיביא מכתב מעורך דין. חוץ מזה, הרבה אבחונים מכילים בתוכם בחינת IQ ולכן חוסכים את הצורך בבחינות הכניסה בכלל. אישית, בשנת 1982, התקבלתי לפרוייקט אופק בזכות הבחינה שבתוך האבחון.

אבחון פרטי
האם אבחון פרטי יכול להחליף את בחינות הכניסה? לא תמיד, וגם אם כן אז לא באופן מידי, למיטב הבנתי. למיטב זכרוני, המקרה ההוא של הילדה קרה בתקופה האחרונה, ככה שאני לא בטוחה עד כמה אפשר להפסיק לדאוג.

 

[עדו בן צבי]

אגב, 'אופק' היה או עדיין בית ספר

לגבי הדיסלקטים אפשר להירגע.
כמו כל בחינה אחרת, גם הבחינה הזו צריכה להיות מותאמת ללקויי למידה לפי האבחון שלהם. מי שלא מרשים לו להיבחן בהתאמה למוגבלות כל שהיא, שיביא מכתב מעורך דין. חוץ מזה, הרבה אבחונים מכילים בתוכם בחינת IQ ולכן חוסכים את הצורך בבחינות הכניסה בכלל. אישית, בשנת 1982, התקבלתי לפרוייקט אופק בזכות הבחינה שבתוך האבחון.

אגב, 'אופק' היה או עדיין בית ספר
בירושלים שלקח ילדים מחוננים מבתי ספר אחרים ליום לימודים אחד בשבוע. אני משוכנע שהיום יש הרבה מסגרות כאלה.

 

[נועה לביא]

אהה אופק הזה ../images/Emo13.gif

אגב, 'אופק' היה או עדיין בית ספר
בירושלים שלקח ילדים מחוננים מבתי ספר אחרים ליום לימודים אחד בשבוע. אני משוכנע שהיום יש הרבה מסגרות כאלה.

אהה אופק הזה

ממה ששמעתי, אופק זו באמת ליגה אחרת, ככה שאני לא מופתעת

 

[הורה למחונן]

../images/Emo41.gifלמה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?

אהה אופק הזה

ממה ששמעתי, אופק זו באמת ליגה אחרת, ככה שאני לא מופתעת

למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?

 

[ELIאלי]

היה לנו מטווח ויריתי בחייל

למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?

היה לנו מטווח ויריתי בחייל
מקרטון. מה חדש אצליכם? ולענייננו.. אני פחות מוטרד מהמבחנים עצמם, אלא מהדרך שבה רבים (הורים, ילדים ומורים) מתייחסים אליהם, שלא כמו אל מבחן ככל מבחן אחר- לא כאיזה כלי, לא מושלם מטבעו, שמנסה לאתר, באופן סטטיסטי, כמה שיותר מבין הילדים "המחוננים" (שהרי אף אחד לא יודע לומר מה פירוש המילה הזאת..), ותלוי בין היתר ברגל בה קם הילד בבוקר הבחינה, אלא כאבן בוחן אמיתית, הקובעת האם הילד מחונן/ לא מחונן ומחלקת את העולם לשתי קבוצות מחוננים/לא מחוננים (כאשר ברור שרמת הכישרון עולה באופן רציף, והרף נקבע שרירותית על ידי משרד החינוך). חלק מהעניין נובע מהערפל (המכוון?) שבו המחלקה למחוננים משאירה את ההורים, בין היתר באי-ידיעת אפשרויות הערעור או וועדות החריגים, ובאי ידיעה על הכמויות הכלל לא זניחות של ילדים שהבחינה מפספסת. מי שסובלים במיוחד הם הקצוות, מצד אחד, אלה שפוספסו על ידי הבחינה בגלל יום רע, או בגלל שהיא לא בנויה לכישוריהם, ונקבע שהם "לא מחוננים", מה שיכול לגרום לפגיעה קשה, ולפעמים בעלת תוצאות מרחיקות לכת, לדימוי העצמי השברירי ממילא של ילדים מסוימים. גם ילדים מחוננים במיוחד סובלים מאוד, כי תוצאת הבחינה (קבלה/אי קבלה) כלל לא מתייחסת לרמת המחוננות, והמסגרות הרגילות למחוננים מתאימות להן בערך כמו שהמסגרות הרגילות מתאימות למחוננים (ילדים אלו לא זוכים לכל התייחסות לצרכיהם- אם מחונן מבזבז בבית הספר כמחצית מהזמן שהוא מבלה שם, עבור ילדים מחוננים במיוחד כמעט כל הזמן בבית הספר הוא בזבוז טהור). הבעיה נעוצה בהתייחסות הכללית לתוצאת מבחנים כקובעות "כמה אתה שווה", ואז גם מה הפלא שילד שמקבל כל הזמן 100 מפתח בעיות חברתיות (השוויצרים והמתנשאים למיניהם) או בעיות אישיות ואגו מנופח -זה בוודאי לא אשמתו, זה הרי מה שכל הסביבה שלו משדרת.. (ולפעמים אותו מחונן עם בעיות EQ הופך גם לראש ממשלה, או לאלוף בצה"ל, ואז כולנו סובלים.. האם חשבתם פעם על כמה מהאנשים האלה כמחוננים, אמנם בעלי כישורים יוצאי דופן, אך עם פער עצום בהתפתחות הרגשית?). הרדיפה אחרי ציונים היא אחת הרעות החולות הגרועות ביותר שראיתי אצל מחוננים, כי היא מחנכת אותם, בצורה מאוד סמויה ומתוחכמת, לקונפורמיזם ולהליכה בתלם (הרי צריך לכתוב מה שהמורה רוצה..). התקדמות קונפורמית לפי דרישות "המסלול" בתוך המסגרות השונות, גם אם היא מהירה מאוד, איננה מתכון בדוק להצלחה, ואולי אפילו להיפך.. יש למשל מחוננים שמסיימים תואר שני בגיל 18, אבל כשהם מגיעים לדבר האמיתי, למחקר, אין להם מושג איך להתמודד איתו.. הם היו כל כך עסוקים בלרוץ קדימה, שהם מעולם לא טרחו לעצור ולחשוב, או לשבת ולהסתכל מהצד ולבחון את הדברים בצורה ביקורתית (ואז מתפלאים: לאן נעלמו כל ילדי הפלא האלו?...). למחונן צריך להיות עניין אישי ואמיתי בתחום כלשהו, מעבר לרצון להצליח לענות לדרישות מבחן זה או אחר במסגרת זו או אחרת, ואם הדימוי העצמי שלו מבוסס רק על קבלת מאיות, זה דבר מאוד מסוכן (אולי הוא לא תמיד יצליח לקבל מאה או קרוב לכך? זה הרי יקרה באיזשהו שלב, במוקדם או במאוחר.. וכך יש מחוננים שמתחמקים מ"הסכנה" הזו, ונמנעים מכל אתגר אמיתי לכישוריהם). נכון שבתי הספר מבוססים על מספרי ציונים, אבל דווקא ההורים יכולים לתת הערכה מילולית, לאו דווקא על הדברים שמודדים המבחנים, ולא רק הערכה, אפשר גם שיחה... ולסיכום, אני לא חושב שיש סיכוי לשנות את עמדת משרד החינוך בנוגע למבחנים, אבל כן חושב שישנה אפשרות להתייחס אליהם אחרת.

 

[עוד צפורה גנן]

למעט הסיכום

היה לנו מטווח ויריתי בחייל
מקרטון. מה חדש אצליכם? ולענייננו.. אני פחות מוטרד מהמבחנים עצמם, אלא מהדרך שבה רבים (הורים, ילדים ומורים) מתייחסים אליהם, שלא כמו אל מבחן ככל מבחן אחר- לא כאיזה כלי, לא מושלם מטבעו, שמנסה לאתר, באופן סטטיסטי, כמה שיותר מבין הילדים "המחוננים" (שהרי אף אחד לא יודע לומר מה פירוש המילה הזאת..), ותלוי בין היתר ברגל בה קם הילד בבוקר הבחינה, אלא כאבן בוחן אמיתית, הקובעת האם הילד מחונן/ לא מחונן ומחלקת את העולם לשתי קבוצות מחוננים/לא מחוננים (כאשר ברור שרמת הכישרון עולה באופן רציף, והרף נקבע שרירותית על ידי משרד החינוך). חלק מהעניין נובע מהערפל (המכוון?) שבו המחלקה למחוננים משאירה את ההורים, בין היתר באי-ידיעת אפשרויות הערעור או וועדות החריגים, ובאי ידיעה על הכמויות הכלל לא זניחות של ילדים שהבחינה מפספסת. מי שסובלים במיוחד הם הקצוות, מצד אחד, אלה שפוספסו על ידי הבחינה בגלל יום רע, או בגלל שהיא לא בנויה לכישוריהם, ונקבע שהם "לא מחוננים", מה שיכול לגרום לפגיעה קשה, ולפעמים בעלת תוצאות מרחיקות לכת, לדימוי העצמי השברירי ממילא של ילדים מסוימים. גם ילדים מחוננים במיוחד סובלים מאוד, כי תוצאת הבחינה (קבלה/אי קבלה) כלל לא מתייחסת לרמת המחוננות, והמסגרות הרגילות למחוננים מתאימות להן בערך כמו שהמסגרות הרגילות מתאימות למחוננים (ילדים אלו לא זוכים לכל התייחסות לצרכיהם- אם מחונן מבזבז בבית הספר כמחצית מהזמן שהוא מבלה שם, עבור ילדים מחוננים במיוחד כמעט כל הזמן בבית הספר הוא בזבוז טהור). הבעיה נעוצה בהתייחסות הכללית לתוצאת מבחנים כקובעות "כמה אתה שווה", ואז גם מה הפלא שילד שמקבל כל הזמן 100 מפתח בעיות חברתיות (השוויצרים והמתנשאים למיניהם) או בעיות אישיות ואגו מנופח -זה בוודאי לא אשמתו, זה הרי מה שכל הסביבה שלו משדרת.. (ולפעמים אותו מחונן עם בעיות EQ הופך גם לראש ממשלה, או לאלוף בצה"ל, ואז כולנו סובלים.. האם חשבתם פעם על כמה מהאנשים האלה כמחוננים, אמנם בעלי כישורים יוצאי דופן, אך עם פער עצום בהתפתחות הרגשית?). הרדיפה אחרי ציונים היא אחת הרעות החולות הגרועות ביותר שראיתי אצל מחוננים, כי היא מחנכת אותם, בצורה מאוד סמויה ומתוחכמת, לקונפורמיזם ולהליכה בתלם (הרי צריך לכתוב מה שהמורה רוצה..). התקדמות קונפורמית לפי דרישות "המסלול" בתוך המסגרות השונות, גם אם היא מהירה מאוד, איננה מתכון בדוק להצלחה, ואולי אפילו להיפך.. יש למשל מחוננים שמסיימים תואר שני בגיל 18, אבל כשהם מגיעים לדבר האמיתי, למחקר, אין להם מושג איך להתמודד איתו.. הם היו כל כך עסוקים בלרוץ קדימה, שהם מעולם לא טרחו לעצור ולחשוב, או לשבת ולהסתכל מהצד ולבחון את הדברים בצורה ביקורתית (ואז מתפלאים: לאן נעלמו כל ילדי הפלא האלו?...). למחונן צריך להיות עניין אישי ואמיתי בתחום כלשהו, מעבר לרצון להצליח לענות לדרישות מבחן זה או אחר במסגרת זו או אחרת, ואם הדימוי העצמי שלו מבוסס רק על קבלת מאיות, זה דבר מאוד מסוכן (אולי הוא לא תמיד יצליח לקבל מאה או קרוב לכך? זה הרי יקרה באיזשהו שלב, במוקדם או במאוחר.. וכך יש מחוננים שמתחמקים מ"הסכנה" הזו, ונמנעים מכל אתגר אמיתי לכישוריהם). נכון שבתי הספר מבוססים על מספרי ציונים, אבל דווקא ההורים יכולים לתת הערכה מילולית, לאו דווקא על הדברים שמודדים המבחנים, ולא רק הערכה, אפשר גם שיחה... ולסיכום, אני לא חושב שיש סיכוי לשנות את עמדת משרד החינוך בנוגע למבחנים, אבל כן חושב שישנה אפשרות להתייחס אליהם אחרת.

למעט הסיכום
אני מסכימה להכל. לא הבנתי למה צריך מבחנים בכלל בעולם.

 

[OutOfControl]

לא הבנתי את התשובה

היה לנו מטווח ויריתי בחייל
מקרטון. מה חדש אצליכם? ולענייננו.. אני פחות מוטרד מהמבחנים עצמם, אלא מהדרך שבה רבים (הורים, ילדים ומורים) מתייחסים אליהם, שלא כמו אל מבחן ככל מבחן אחר- לא כאיזה כלי, לא מושלם מטבעו, שמנסה לאתר, באופן סטטיסטי, כמה שיותר מבין הילדים "המחוננים" (שהרי אף אחד לא יודע לומר מה פירוש המילה הזאת..), ותלוי בין היתר ברגל בה קם הילד בבוקר הבחינה, אלא כאבן בוחן אמיתית, הקובעת האם הילד מחונן/ לא מחונן ומחלקת את העולם לשתי קבוצות מחוננים/לא מחוננים (כאשר ברור שרמת הכישרון עולה באופן רציף, והרף נקבע שרירותית על ידי משרד החינוך). חלק מהעניין נובע מהערפל (המכוון?) שבו המחלקה למחוננים משאירה את ההורים, בין היתר באי-ידיעת אפשרויות הערעור או וועדות החריגים, ובאי ידיעה על הכמויות הכלל לא זניחות של ילדים שהבחינה מפספסת. מי שסובלים במיוחד הם הקצוות, מצד אחד, אלה שפוספסו על ידי הבחינה בגלל יום רע, או בגלל שהיא לא בנויה לכישוריהם, ונקבע שהם "לא מחוננים", מה שיכול לגרום לפגיעה קשה, ולפעמים בעלת תוצאות מרחיקות לכת, לדימוי העצמי השברירי ממילא של ילדים מסוימים. גם ילדים מחוננים במיוחד סובלים מאוד, כי תוצאת הבחינה (קבלה/אי קבלה) כלל לא מתייחסת לרמת המחוננות, והמסגרות הרגילות למחוננים מתאימות להן בערך כמו שהמסגרות הרגילות מתאימות למחוננים (ילדים אלו לא זוכים לכל התייחסות לצרכיהם- אם מחונן מבזבז בבית הספר כמחצית מהזמן שהוא מבלה שם, עבור ילדים מחוננים במיוחד כמעט כל הזמן בבית הספר הוא בזבוז טהור). הבעיה נעוצה בהתייחסות הכללית לתוצאת מבחנים כקובעות "כמה אתה שווה", ואז גם מה הפלא שילד שמקבל כל הזמן 100 מפתח בעיות חברתיות (השוויצרים והמתנשאים למיניהם) או בעיות אישיות ואגו מנופח -זה בוודאי לא אשמתו, זה הרי מה שכל הסביבה שלו משדרת.. (ולפעמים אותו מחונן עם בעיות EQ הופך גם לראש ממשלה, או לאלוף בצה"ל, ואז כולנו סובלים.. האם חשבתם פעם על כמה מהאנשים האלה כמחוננים, אמנם בעלי כישורים יוצאי דופן, אך עם פער עצום בהתפתחות הרגשית?). הרדיפה אחרי ציונים היא אחת הרעות החולות הגרועות ביותר שראיתי אצל מחוננים, כי היא מחנכת אותם, בצורה מאוד סמויה ומתוחכמת, לקונפורמיזם ולהליכה בתלם (הרי צריך לכתוב מה שהמורה רוצה..). התקדמות קונפורמית לפי דרישות "המסלול" בתוך המסגרות השונות, גם אם היא מהירה מאוד, איננה מתכון בדוק להצלחה, ואולי אפילו להיפך.. יש למשל מחוננים שמסיימים תואר שני בגיל 18, אבל כשהם מגיעים לדבר האמיתי, למחקר, אין להם מושג איך להתמודד איתו.. הם היו כל כך עסוקים בלרוץ קדימה, שהם מעולם לא טרחו לעצור ולחשוב, או לשבת ולהסתכל מהצד ולבחון את הדברים בצורה ביקורתית (ואז מתפלאים: לאן נעלמו כל ילדי הפלא האלו?...). למחונן צריך להיות עניין אישי ואמיתי בתחום כלשהו, מעבר לרצון להצליח לענות לדרישות מבחן זה או אחר במסגרת זו או אחרת, ואם הדימוי העצמי שלו מבוסס רק על קבלת מאיות, זה דבר מאוד מסוכן (אולי הוא לא תמיד יצליח לקבל מאה או קרוב לכך? זה הרי יקרה באיזשהו שלב, במוקדם או במאוחר.. וכך יש מחוננים שמתחמקים מ"הסכנה" הזו, ונמנעים מכל אתגר אמיתי לכישוריהם). נכון שבתי הספר מבוססים על מספרי ציונים, אבל דווקא ההורים יכולים לתת הערכה מילולית, לאו דווקא על הדברים שמודדים המבחנים, ולא רק הערכה, אפשר גם שיחה... ולסיכום, אני לא חושב שיש סיכוי לשנות את עמדת משרד החינוך בנוגע למבחנים, אבל כן חושב שישנה אפשרות להתייחס אליהם אחרת.

לא הבנתי את התשובה
בהקשר שלה, כלומר, לא ברור לי האם לדעתך יש להקים מסגרות העשרה אשר אינן למחוננים בלבד (ואגב, קיימות כאלה, וברמות גבוהות יחסית), או האם אין יכולת קיום למסגרות כאלה, ועל כן יש צורך מהותי במבחנים?

 

[mikilk]

לדעתי מסגרת המיועדת

למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?
השאלה כאן איננה "למה לפתוח תוכניות אשר יתאימו למחוננים", כי ברור ש(ברוב המקרים) בי"ס לא מספיק, והרי גם להם מגיע. אבל למה בעצם לפתוח מסגרת שהקבלה אליה מותנית במבחן אשר בלשון המעטה, לא מדייק, ובכך מונע את הזכות מתלמידים מתאימים וראויים (נעזוב את הלא מתאימים שהתקבלו בטעות, הם הרי ינשרו מרצונם)? מקרה אחד שקראתי עליו היה של ילדה דיסלקטית אשר את הבחינות לא עברה בשל היותה כזאת (לא שלטה עדיין במיומנויות הקריאה והכתיבה כלל). חוג העשרה אשר נפתח בטכנודע הסתמך על הצלחה בבחינות. פעם אחת היא הצטרפה לחברתה (שכן עברה את הבחינות) לחוג, וכאשר הגיעה (לאחר מכן) לטכנודע עם אמה במטרה להירשם לחוג נאמר להן כי זה לא אפשרי, מאחר והיא לא עברה את הבחינות ולכן איננה זכאית. המדריכה של החוג אשר הבחינה בהן שאלה את הילדה למה היא לא נכנסת לחוג, ולאחר שנאמר לה למה היא אמרה שבמפגש הקודם (בו לימדו לבנות מטוס) הילדה הייתה הכי טובה וגם עזרה לכולם, ושהיא מאשרת את כניסתה לחוג. המבחן הארצי מתבסס מאוד על יכולת מתמטית (נאמר לי שרק 20% מהבחינה היא מתמטית, אני מצדי זוכרת הרבה יותר אבל דברים יכולים להשתנות בעשור שנים. ועדיין, 20% הם משמעותיים דים, בהינתן שרק 3% מכלל הניגשים עוברים). הדבר היה הגיוני אילו חוגי ההעשרה היו מבוססים על מתמטיקה, אבל הם לא, ולרוב הקורסים הם מאוד מגוונים. מיותר לציין כיצד זה פוגע בילדים אשר חושבים לעצמם "מה יש מחוץ לייקום?" או "האם צריך להיות עונש מוות?" או יודעים בע"פ את רשימת נשיאי ארה"ב, אבל לא יודעים לפתור משוואות בנות שני נעלמים או לזהות בעצמם את סדרת פיבונאצ'י. חוץ מזה, קיימות בחינות אשר מרכזי ההעשרה למיניהם מקיימים (שאולי נכתבו על ידי מכון סאלד ואולי לא, לא רוצה לדבוק במה שאינני בטוחה בו) אשר חוץ מהיותן אמריקאיות ומובנות מדי, הן ארוכות מאוד וממש לא יתאימו לילד מחונן ככל שיהיה עם קוצים בישבן שלא מייחס יותר מדי חשיבות לבחינה. בניגוד לשאלות בבחינה המתמטית שנוטות להיות בהחלט מאתגרות, השאלות פה רחוקות מלהיות מעניינות וילד שכזה ישתעמם מאוד מהר, והגבלת זמן מינימום של שעה וחצי משיגה את מטרתה ההפוכה כאשר ילד שחייב להישאר בכיתה ולסיים את הבחינה מתחיל "לבדוק" ובכך לקלקל לעצמו. בנוסף, קיימת הבעיה שילדים לא יודעים לנחש, ולכן "נתקעים" בשאלה שאינם יודעים ובכך שורפים זמן ובעיקר אנרגיה (שמשחקת תפקיד מנצח במבחנים האלה). אני, אישית, מאסתי בבחינת האייקיו של המדינה בחלק של השאלות במתמטיקה "עממית" ופרשתי בעצבים בשלב הזה של הבחינה הארוכה והמשעממת, אז פלא שהתנהגתי כך עשר שנים קודם לכן? השאלה הנשאלת היא האם באמת כדאי לתלות את הכניסה לחוגי ההעשרה במבחנים אלו? ואם לא, אז מה כן? איך כן צריכות המסגרות הללו להתנהל? מה אתם חושבים?

לדעתי מסגרת המיועדת
למחוננים זו חובה! - הם נחונו ביכולת לימודית שאין לאחרים ולכן הם חייבים להתקדם בקצב שלהם. אם יתקבלו ילדים שאינם מיוחדים - הסיכון הוא שהקצב והרמה יירדו ושוב נתקל במסגרת שאינה מתאימה להם. אין זו בושה! למה רק למחוננים אסור להתמקצע ולפתח את כישוריהם? למה ילד המחונן בכדורגל יכול להתקבל לקבוצות כדורגל ולהצליח וילד רגיל לא יתקבל אליהן? כנ"ל באומנות / ריקוד או כל כשרון מולד / מפותח אחר. אחד הבעיות הקשות ביותר שאני נתקלת בהן הן אי היכולת (זה לא מקובל ופוגע בילדים אחרים) של ילד מחונן להתרברב או להדגיש בחוכמתו... לעומת זאת ילדים מוכשרים , נניח שוב, בכדורגל, יכולים להתרברב - לספר ויתקבלו בברכה.

 

[ציפי ג]

חוגי בלט כמשל

לדעתי מסגרת המיועדת
למחוננים זו חובה! - הם נחונו ביכולת לימודית שאין לאחרים ולכן הם חייבים להתקדם בקצב שלהם. אם יתקבלו ילדים שאינם מיוחדים - הסיכון הוא שהקצב והרמה יירדו ושוב נתקל במסגרת שאינה מתאימה להם. אין זו בושה! למה רק למחוננים אסור להתמקצע ולפתח את כישוריהם? למה ילד המחונן בכדורגל יכול להתקבל לקבוצות כדורגל ולהצליח וילד רגיל לא יתקבל אליהן? כנ"ל באומנות / ריקוד או כל כשרון מולד / מפותח אחר. אחד הבעיות הקשות ביותר שאני נתקלת בהן הן אי היכולת (זה לא מקובל ופוגע בילדים אחרים) של ילד מחונן להתרברב או להדגיש בחוכמתו... לעומת זאת ילדים מוכשרים , נניח שוב, בכדורגל, יכולים להתרברב - לספר ויתקבלו בברכה.

חוגי בלט כמשל
ליד ביתי יש חוג לבלט לילדות קטנטנות. בשנה הראשונה מגיעות כולן (0 בנים שלא במפתיע, אצלם אין מחוננים בתחום?) בשנה השניה מעט פחות. עד השנה השלישית נשארות רק המשוגעות לדבר. מיון עצמי של הילדות.

 

[עוד יוסף פרידמן]

ענין של הגדרה

לדעתי מסגרת המיועדת
למחוננים זו חובה! - הם נחונו ביכולת לימודית שאין לאחרים ולכן הם חייבים להתקדם בקצב שלהם. אם יתקבלו ילדים שאינם מיוחדים - הסיכון הוא שהקצב והרמה יירדו ושוב נתקל במסגרת שאינה מתאימה להם. אין זו בושה! למה רק למחוננים אסור להתמקצע ולפתח את כישוריהם? למה ילד המחונן בכדורגל יכול להתקבל לקבוצות כדורגל ולהצליח וילד רגיל לא יתקבל אליהן? כנ"ל באומנות / ריקוד או כל כשרון מולד / מפותח אחר. אחד הבעיות הקשות ביותר שאני נתקלת בהן הן אי היכולת (זה לא מקובל ופוגע בילדים אחרים) של ילד מחונן להתרברב או להדגיש בחוכמתו... לעומת זאת ילדים מוכשרים , נניח שוב, בכדורגל, יכולים להתרברב - לספר ויתקבלו בברכה.

ענין של הגדרה
ילד מחונן אינו צריך "להתרברב בחוכמתו". ילד מחונן יכול להתרברב בהשגיו בלימודים, בציוניו ובשאר דברים שילדים מחוננים עוסקים בהם ביום יום. אני לא רואה סתירה בין ילד מחונן בכישורי למידה לבין ילד מחונן בכישורי הכידרור. לפעמים, אני מוצאים את שניהם אצל אותו ילד. הבעיה של ילדים מחוננים היא אינה דווקא חוסר יכולתם להתרברב, שהרי עצם קיומן של מסגרות נפרדות למחוננים היא סוג של "התרברבות". הבעיה היא ב"תדמית המחונן" שלעיתים מקבעת את המחונן כ"חנון" רחמנא ליצלן. הדבר אינו שיטתי ויכול באותו בית ספר להיות מחזור מחוננים "קולים" ומקובלים, מצד אחד ומחזור אחר, שנחשב לאאוטסיידר.

 

[הורה למחונן]

--מסגרות אינן בנויות לחריגים--

לדעתי מסגרת המיועדת
למחוננים זו חובה! - הם נחונו ביכולת לימודית שאין לאחרים ולכן הם חייבים להתקדם בקצב שלהם. אם יתקבלו ילדים שאינם מיוחדים - הסיכון הוא שהקצב והרמה יירדו ושוב נתקל במסגרת שאינה מתאימה להם. אין זו בושה! למה רק למחוננים אסור להתמקצע ולפתח את כישוריהם? למה ילד המחונן בכדורגל יכול להתקבל לקבוצות כדורגל ולהצליח וילד רגיל לא יתקבל אליהן? כנ"ל באומנות / ריקוד או כל כשרון מולד / מפותח אחר. אחד הבעיות הקשות ביותר שאני נתקלת בהן הן אי היכולת (זה לא מקובל ופוגע בילדים אחרים) של ילד מחונן להתרברב או להדגיש בחוכמתו... לעומת זאת ילדים מוכשרים , נניח שוב, בכדורגל, יכולים להתרברב - לספר ויתקבלו בברכה.

--מסגרות אינן בנויות לחריגים--
מתוך מאמרי הפורום: מסגרות ככלל, מסגרות ומערכות מטבען אינן בנויות לטיפול בחריגים. ילדים מחוננים במערכת החינוך אינם יוצאים מכלל זה. לכן, מחוננים והורים רבים מוצאים את עצמם בהתמודדות מתמדת, אולי בלתי נמנעת, למען מתן מענה סביר או אפילו נסבל לצורכי הילד. יחד עם זאת, כדאי להשתדל במידת האפשר שההתמודדות לא תהיה מול המערכת אלא יחד אתה. ככל שהמאבק ידמה יותר לשיתוף פעולה, ופחות למלחמה, כן ייטב לכולם: למורים, להורים והחשוב מכל- לילד. כמו בכל התמודדות ממושכת הנמשכת שנים רבות (12), וכפי שנדגים בהמשך, טוב לזכור ולשנן ש"עדיף להיות חכם מאשר להיות צודק". חשוב גם לא לוותר, וחלילה לא לנטוש את הילד לבד במערכה. בנוסף, כדאי לדעת להציב קווים אדומים, ולהעביר את הילד כיתה או בית ספר במקרה הצורך, במקום לגרור מצב בלתי נסבל. חשוב מאוד גם להכיר בנחיצות המאבק. הצורך של ילדים מחוננים במענה לימודי הוא בסיסי ועמוק, ומהווה צורך קיומי שלא ניתן לוותר עליו. מחסור באתגרים ושעמום מתמשך אמנם לא פוגעים בילדים המחוננים פיזית, אבל הם יכולים לפגוע בנפשם של הילדים הללו, ובמה שמייחד אותם והופך אותם למה שהם: הסקרנות, ההתלהבות וחדוות הלמידה. דבריהם של מחוננים בוגרים מלמדים על הנזק המצטבר שיכול להיווצר לאורך השנים, שהוא לפעמים בלתי הפיך: עצלות, תסכול, התנתקות, מחסור בהרגלי למידה והרגלי התמודדות עם קשיים וכישלונות ועוד. מצד שני, צריך גם להכיר במגבלות המערכת. לעיתים קרובות לא מדובר רק בחוסר רצון טוב (גם זה קיים), אלא פשוט בחוסר יכולת. במקרה כזה, במקום להשקיע אנרגיה בהתמודדות עם המערכת, כדאי להתייאש ממנה בשלב כמה שיותר מוקדם, ולתת פתרון ישיר לילד. הורות למחוננים, בניגוד להורות רגילה, כוללת בתוכה את האחריות הישירה למענה הלימודי לילד. צרכיו וכישרונותיו של הילד המחונן הם לעיתים קרובות ייחודיים, ולכן הם גם דורשים פתרון ייחודי. לא ניתן לסמוך על אף מסגרת ש"תעשה את העבודה" במקום ההורים, אפילו לא כיתת מחוננים, שבה מקובצים ילדים עם פערים עצומים ביכולת, בכישרונות ובתחומי העניין (הרבה יותר מאשר בכיתה רגילה). לפיכך, חשיבותה של המסגרת עבור המחונן היא לעיתים קרובות חברתית, גם ליצירת קשרים חברתיים, וגם להסתגלות לקיומן של מסגרות, שהן חלק בלתי נפרד מהחברה בה המחונן יצטרך לחיות, ובתקווה, גם לתרום.

 

[הורה למחונן]

--גם אם הן מסגרות למחוננים--

--מסגרות אינן בנויות לחריגים--
מתוך מאמרי הפורום: מסגרות ככלל, מסגרות ומערכות מטבען אינן בנויות לטיפול בחריגים. ילדים מחוננים במערכת החינוך אינם יוצאים מכלל זה. לכן, מחוננים והורים רבים מוצאים את עצמם בהתמודדות מתמדת, אולי בלתי נמנעת, למען מתן מענה סביר או אפילו נסבל לצורכי הילד. יחד עם זאת, כדאי להשתדל במידת האפשר שההתמודדות לא תהיה מול המערכת אלא יחד אתה. ככל שהמאבק ידמה יותר לשיתוף פעולה, ופחות למלחמה, כן ייטב לכולם: למורים, להורים והחשוב מכל- לילד. כמו בכל התמודדות ממושכת הנמשכת שנים רבות (12), וכפי שנדגים בהמשך, טוב לזכור ולשנן ש"עדיף להיות חכם מאשר להיות צודק". חשוב גם לא לוותר, וחלילה לא לנטוש את הילד לבד במערכה. בנוסף, כדאי לדעת להציב קווים אדומים, ולהעביר את הילד כיתה או בית ספר במקרה הצורך, במקום לגרור מצב בלתי נסבל. חשוב מאוד גם להכיר בנחיצות המאבק. הצורך של ילדים מחוננים במענה לימודי הוא בסיסי ועמוק, ומהווה צורך קיומי שלא ניתן לוותר עליו. מחסור באתגרים ושעמום מתמשך אמנם לא פוגעים בילדים המחוננים פיזית, אבל הם יכולים לפגוע בנפשם של הילדים הללו, ובמה שמייחד אותם והופך אותם למה שהם: הסקרנות, ההתלהבות וחדוות הלמידה. דבריהם של מחוננים בוגרים מלמדים על הנזק המצטבר שיכול להיווצר לאורך השנים, שהוא לפעמים בלתי הפיך: עצלות, תסכול, התנתקות, מחסור בהרגלי למידה והרגלי התמודדות עם קשיים וכישלונות ועוד. מצד שני, צריך גם להכיר במגבלות המערכת. לעיתים קרובות לא מדובר רק בחוסר רצון טוב (גם זה קיים), אלא פשוט בחוסר יכולת. במקרה כזה, במקום להשקיע אנרגיה בהתמודדות עם המערכת, כדאי להתייאש ממנה בשלב כמה שיותר מוקדם, ולתת פתרון ישיר לילד. הורות למחוננים, בניגוד להורות רגילה, כוללת בתוכה את האחריות הישירה למענה הלימודי לילד. צרכיו וכישרונותיו של הילד המחונן הם לעיתים קרובות ייחודיים, ולכן הם גם דורשים פתרון ייחודי. לא ניתן לסמוך על אף מסגרת ש"תעשה את העבודה" במקום ההורים, אפילו לא כיתת מחוננים, שבה מקובצים ילדים עם פערים עצומים ביכולת, בכישרונות ובתחומי העניין (הרבה יותר מאשר בכיתה רגילה). לפיכך, חשיבותה של המסגרת עבור המחונן היא לעיתים קרובות חברתית, גם ליצירת קשרים חברתיים, וגם להסתגלות לקיומן של מסגרות, שהן חלק בלתי נפרד מהחברה בה המחונן יצטרך לחיות, ובתקווה, גם לתרום.

--גם אם הן מסגרות למחוננים--
מסגרות למחוננים כאמור, אין אף מסגרת שיכולה למלא את תפקידו הלימודי של ההורה. צריך להיזהר מציפיות מוגזמות ותמימות ביחס למסגרות למחוננים, שיתנו את "הפתרון". ציפיות ותקוות כאלו ממסגרות חינוכיות מובילות לעיתים קרובות לאכזבות, הן להורה והן לילד. הבעיה חמורה במיוחד כאשר המסגרת למחוננים משמשת כ"עלה תאנה" לטיפול בצרכי הילד. במקרה כזה, ייתכן שעדיף היה שכלל לא ישתתף בה. כדאי גם להיזהר מאוד מהסיסמאות על "העשרה", "טיפוח מצוינות" ו"טיפול פרטני", ולבדוק מה עומד מאחוריהן בפועל. למשל, אם מסגרת מסוימת מבטיחה "טיפול פרטני והתקדמות בקצב אישי" כאשר הלמידה מבוססת על מורה העומד מול קבוצת תלמידים, כדאי להתייחס אל הדברים בחשדנות רבה. בכל המסגרות למחוננים נשענים בעיקר על הוראה פרונטאלית, כמו במערכת החינוך הרגילה, גם אם בכיתות קטנות יותר. בתחתית הדף הבא ניתן למצוא מפות הארץ עם מרכזים/כיתות למחוננים- http://www.education.gov.il/gifted/misgarot.htm יום העשרה וחוגים נדגיש שוב, שלא כדאי לטפח את האשליה שתוכנית של יום בשבוע תיתן מענה לימודי לילד. ילד מחונן איננו מחונן רק יום אחד בשבוע. בעיה נוספת במרכזים, היא תפיסת ה"העשרה" שלהם, שאיננה מתאימה למחוננים רבים. סילבוס ממוצע של שנת לימודים במרכז העשרה נראה בערך כך: יפנית, כימיה ויחסים בינלאומיים במחצית הראשונה, ושחמט, מצרים העתיקה וקומיקס במחצית השנייה. בכל שנה יפגוש הילד רשימה חדשה של תחומים, וככל שיהיה ביניהם פחות קשר, והם יהיו פחות שגרתיים, כך הדבר נחשב ליותר טוב ומעשיר. זו חלק מתפיסה חינוכית הגורסת שאם "נפגיש ונחשוף את הילד" למגוון אפשרויות עצום, ולתחומים שונים ומשונים, הוא "יועשר", והדבר יסייע להפיכתו לאיש אשכולות יצירתי ובינתחומי, איש רנסאנס. נסביר את הבעייתיות של התפיסה הזו דווקא באמצעות דבר הנתון לשליטת ההורים: בחירת חוגים לילד. ילד שהולך שנה אחת לחוג "צרפתית", שנייה לחוג "אורגן", שלישית לחוג "ציור" וכך הלאה, לא ידע לא לצייר, ולא לנגן, וגם לא צרפתית. לעיתים קרובות, הכול יישכח וילך לאיבוד. בדרך כלל, רק לדברים שיש להם המשך לאורך השנים, יש משמעות אמיתית. מילת המפתח כאן היא התמדה, ואם יש תקציב רק לחוג אחד, עדיף לשלוח את הילד לאורך השנים לחוגים בתחום אחד מסוים שאותו הוא אוהב ובו הוא מוכשר. כישרונות ותחומי עניין צריך לפתח ולבנות לאורך שנים, ואיכות ההתנסויות של הילד יכולה להיות חשובה לאין ערוך מאשר כמותן. למרות שניתן למצוא במרכזי ההעשרה הרבה כוונות טובות, מחוננים רבים מרגישים שהם אינם נותנים תמורה מספקת, ואחוזי הנשירה מהתוכניות הללו הם גבוהים. לעומת זאת, מחוננים רבים מדווחים שהם נהנו ביום ההעשרה השבועי, וגם זה חשוב. מומלץ להשתתף ביום ההעשרה דווקא בגלל הפן החברתי- החברויות שנוצרות לפעמים- וגם זה תלוי לא מעט בעידוד ההורים (להזמין הביתה וכדומה). לכן, חבל שמסגרת זו נגמרת דווקא בשלב שבו הצורך למצוא חברים "באותו ראש" הופך ליותר משמעותי -בגיל ההתבגרות. כיתת מחוננים לדברי צוות האתר למחוננים "על פי מחקר שנעשה במחלקה למחוננים ניראה כי למרות הפערים הקטנים יחסית, הרי שיש עדיפות קלה לכיתות המחוננים בתחום הלימודי. גם מבחינת הרווחה הנפשית והדימוי העצמי יש פער קל." דעות הבוגרים נוטות לעיתים קרובות לקיצוניות: יש המתארים את החוויה כגן עדן, ויש המתארים אותה כגיהינום. נדמה שהשיפור בכיתות מחוננים לעומת כיתות רגילות הוא לעיתים קרובות דווקא בפנים הכמותיים של החומר הנלמד במערכת החינוך הרגילה: מהירות הלמידה, העומס, הציונים, כמות המטלות, מספר היחידות בבגרות, התקדמות בחומר וכדומה, ובכך הוא אף מקצין כמה מהבעיות הקיימות בחינוך זה. מה שנכתב למעלה לגבי הפן החברתי נכון כאן שבעתיים, אם כי כיתת מחוננים יכולה להיות סביבה מאוד תחרותית- וגם זה לא תמיד מתאים לכל ילד. הקפצת כיתה וחינוך ביתי כיום יש כמעט קונצנזוס נגד הקפצת כיתות, אחרי שהתבררו הנזקים שהיא גרמה לבוגרים. אופציה נוספת, הצוברת פופולאריות בארה"ב, היא חינוך ביתי למחוננים. הנחיה אישית ההוראה הפרונטאלית מנוגדת מטבעה לצורת הלמידה של ילדים מחוננים רבים, שמוצאים את שיטת ההדרכה האישית כעדיפה בהרבה. אחת החוויות המשמעותיות ביותר שיכולות להיות לילד או לנער מחונן היא מפגש עם מנחה מצוין- אדם שהוא מצטיין בתחומו, מורה מעולה, ובעל עניין אמיתי בשיתוף יכולותיו ובטיפוח המחונן. לצערנו יש מעט מאוד אנשים כאלה... אך אם נקרית הזדמנות כזו, חשוב מאוד לדעת איך לנצל אותה. ההתלהבות, העידוד, האמביציה ותחושת הכיוון שמורה כזה מעביר במקרים רבים למחונן יכולים להיות לא פחות חשובים מעצם ההזדמנות למפגש עם חזית ההתפתחות בתחומו של המנחה (שגם היא לפעמים חד פעמית). לא כל מחונן זוכה למורה כזה, אך ניתן לחפש באופן אקטיבי, ולהגביר את הסיכויים להתפתחות קשר מסוג זה. מנחה לא חייב להיות מורה מבית הספר, והוא יכול להיות אח גדול, חבר מחונן, מחונן בוגר, מורה ממרכז העשרה, או כמובן- הורה. אם יש תקציב, כדאי מאוד לנסות לקחת לילד מורה פרטי, שיתקדם אתו לפי יכולותיו והקצב האישי שלו בנושאים המעניינים אותו. ייתכן מאוד שזוהי הוצאה מועילה ויעילה בהרבה מאשר תשלום לחוג. למשל, אם הילד אוהב או שנוצר קשר בינו לבין מורה מסוים ממרכז ההעשרה, ניתן להציע למורה שייתן לילד שיעורים פרטיים או הנחייה אישית בתשלום (אולי בסוף יום הלימודים במרכז). ניתן גם ללכת ולתלות על לוח החוג המתאים באוניברסיטה מודעה שאתם מחפשים סטודנט/ית מחוננים לשעבר כמורה פרטי בתשלום לילד מחונן. לקשר כזה יכול להיות ערך מוסף מבחינות רבות, אך כמו תמיד כדאי לדבר עם המורה המיועד ולעמוד על אישיותו, מניעיו, והרעיונות שיש לו להציע. קריאה מודרכת, עבודת חקר או לימוד עצמי מודרך הן אפשרויות נוספות, שיכולות לתרום לילד רבות. ניתן אפילו למצוא חונכים באינטרנט, באמצעות הפניות מהאתר הענק להורי מחוננים באנגלית שהוזכר לעיל. מורים טובים הם משאב נדיר ויקר באמת, וכדאי להתייחס אליו בהתאם. סיום הקשר הפורמאלי בין מורה לתלמיד לא חייב בהכרח להביא לסיום הקשר, אם יש בו עניין לשני הצדדים. זוהי עוד דוגמא לכך שלעיתים קרובות ההתנסויות המשמעותיות ביותר אינן חלק ממסגרת פורמאלית, אלא קורות דווקא בקשר לא פורמאלי או בבית.

 

[נועה לביא]

אני הבן אדם האחרון בעולם

לדעתי מסגרת המיועדת
למחוננים זו חובה! - הם נחונו ביכולת לימודית שאין לאחרים ולכן הם חייבים להתקדם בקצב שלהם. אם יתקבלו ילדים שאינם מיוחדים - הסיכון הוא שהקצב והרמה יירדו ושוב נתקל במסגרת שאינה מתאימה להם. אין זו בושה! למה רק למחוננים אסור להתמקצע ולפתח את כישוריהם? למה ילד המחונן בכדורגל יכול להתקבל לקבוצות כדורגל ולהצליח וילד רגיל לא יתקבל אליהן? כנ"ל באומנות / ריקוד או כל כשרון מולד / מפותח אחר. אחד הבעיות הקשות ביותר שאני נתקלת בהן הן אי היכולת (זה לא מקובל ופוגע בילדים אחרים) של ילד מחונן להתרברב או להדגיש בחוכמתו... לעומת זאת ילדים מוכשרים , נניח שוב, בכדורגל, יכולים להתרברב - לספר ויתקבלו בברכה.

אני הבן אדם האחרון בעולם
שיטען שיש לדחוק לפינה את הצרכים המיוחדים של מחוננים. אם מה שהשתמע מדבריי הוא שיש חלילה לסגור את המסגרות האלה אז הרי שהובנתי ממש לא נכון. השאלה שלי היא, בשביל מה בעצם צריך את הבחינות האלה? אני יכולה להבין את הצורך בהן עבור פתיחת כיתת מחוננים שהרי מגבלת המקום משחקת פה חזק ומאחר ומדובר בחלופה למסגרת הכיתה הרגילה הרי שאי אפשר לפעול לפי שיטת ההנשרה העצמית, אבל לחוגי העשרה? למה? אני גם לא חושבת שיש הכרח שהרמה תרד. קחי לדוגמא את כל האוניברסיטאות המקבלות לשורותיהן סטודנטים צעירים. הרוב הגדול של המתחילים מתגלה בסופו של דבר כלא מתאים (לאחר נשירה עצמית מרצון), והאוניברסיטאות ודאי אינן מורידות את רמת הלימודים רק בשבילם על מנת שהם ישרדו, שהרי אין להן שום אינטרס לכך. כאשר לוקחים בחשבון שתהיה נשירה ונערכים בהתאם לכך, אין שום סיבה שמי שכן מתאים ייפגע.

 

[Moridin]

אם כבר שאלת למה זה ככה

אני הבן אדם האחרון בעולם
שיטען שיש לדחוק לפינה את הצרכים המיוחדים של מחוננים. אם מה שהשתמע מדבריי הוא שיש חלילה לסגור את המסגרות האלה אז הרי שהובנתי ממש לא נכון. השאלה שלי היא, בשביל מה בעצם צריך את הבחינות האלה? אני יכולה להבין את הצורך בהן עבור פתיחת כיתת מחוננים שהרי מגבלת המקום משחקת פה חזק ומאחר ומדובר בחלופה למסגרת הכיתה הרגילה הרי שאי אפשר לפעול לפי שיטת ההנשרה העצמית, אבל לחוגי העשרה? למה? אני גם לא חושבת שיש הכרח שהרמה תרד. קחי לדוגמא את כל האוניברסיטאות המקבלות לשורותיהן סטודנטים צעירים. הרוב הגדול של המתחילים מתגלה בסופו של דבר כלא מתאים (לאחר נשירה עצמית מרצון), והאוניברסיטאות ודאי אינן מורידות את רמת הלימודים רק בשבילם על מנת שהם ישרדו, שהרי אין להן שום אינטרס לכך. כאשר לוקחים בחשבון שתהיה נשירה ונערכים בהתאם לכך, אין שום סיבה שמי שכן מתאים ייפגע.

אם כבר שאלת למה זה ככה
אז כך אני תופס את זה - משרד החינוך מחזיק מערכת חינוך ברמה בינונית-מינוס (מינוס מינוס מינוס מינוס), ומקצה המון כסף משיקולי פופוליזם ו-"עזרה לחלשים" לקבוצת הדיסלקטים ובעלי ליקויי הלמידה למיניהם. מישהו שם שכח ש-"אי התאמה למסגרת" יכולה להיות גם מלמעלה ולא רק מלמטה, ולכן מוקצים מעט מאוד (מאוד מאוד מאוד מאוד) כספים למחוננים ולמוכשרים שרוצים העמקה מעבר לתוכנית הלימודים הצרה והשטחית. כשרוצים לפתור בעיה בשלבים, ואין במקרה הזה אפשרות לפתור אותה במכה אחת, מתחילים מהכי בעייתי וממשיכים הלאה. הכי בעייתי במקרה הזה הוא המקרה של המחוננים, וזה מה שהוליד את המבחנים האלה. שורש הבעיה אינו המבחנים, אלא חוסר ההשקעה של המדינה בתחום. למזלנו, אנחנו עדיין מעריכים מאוד אינטליגנציה ומוטיבציה ללמוד, למרות שחברי הכנסת היקרים שלנו קצת פחות, ולכן עדיין לא התמוטטנו תרבותית. אבל גם זה יגיע.

 

[ציפי ג]

הוא שאמרתי

למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?
השאלה כאן איננה "למה לפתוח תוכניות אשר יתאימו למחוננים", כי ברור ש(ברוב המקרים) בי"ס לא מספיק, והרי גם להם מגיע. אבל למה בעצם לפתוח מסגרת שהקבלה אליה מותנית במבחן אשר בלשון המעטה, לא מדייק, ובכך מונע את הזכות מתלמידים מתאימים וראויים (נעזוב את הלא מתאימים שהתקבלו בטעות, הם הרי ינשרו מרצונם)? מקרה אחד שקראתי עליו היה של ילדה דיסלקטית אשר את הבחינות לא עברה בשל היותה כזאת (לא שלטה עדיין במיומנויות הקריאה והכתיבה כלל). חוג העשרה אשר נפתח בטכנודע הסתמך על הצלחה בבחינות. פעם אחת היא הצטרפה לחברתה (שכן עברה את הבחינות) לחוג, וכאשר הגיעה (לאחר מכן) לטכנודע עם אמה במטרה להירשם לחוג נאמר להן כי זה לא אפשרי, מאחר והיא לא עברה את הבחינות ולכן איננה זכאית. המדריכה של החוג אשר הבחינה בהן שאלה את הילדה למה היא לא נכנסת לחוג, ולאחר שנאמר לה למה היא אמרה שבמפגש הקודם (בו לימדו לבנות מטוס) הילדה הייתה הכי טובה וגם עזרה לכולם, ושהיא מאשרת את כניסתה לחוג. המבחן הארצי מתבסס מאוד על יכולת מתמטית (נאמר לי שרק 20% מהבחינה היא מתמטית, אני מצדי זוכרת הרבה יותר אבל דברים יכולים להשתנות בעשור שנים. ועדיין, 20% הם משמעותיים דים, בהינתן שרק 3% מכלל הניגשים עוברים). הדבר היה הגיוני אילו חוגי ההעשרה היו מבוססים על מתמטיקה, אבל הם לא, ולרוב הקורסים הם מאוד מגוונים. מיותר לציין כיצד זה פוגע בילדים אשר חושבים לעצמם "מה יש מחוץ לייקום?" או "האם צריך להיות עונש מוות?" או יודעים בע"פ את רשימת נשיאי ארה"ב, אבל לא יודעים לפתור משוואות בנות שני נעלמים או לזהות בעצמם את סדרת פיבונאצ'י. חוץ מזה, קיימות בחינות אשר מרכזי ההעשרה למיניהם מקיימים (שאולי נכתבו על ידי מכון סאלד ואולי לא, לא רוצה לדבוק במה שאינני בטוחה בו) אשר חוץ מהיותן אמריקאיות ומובנות מדי, הן ארוכות מאוד וממש לא יתאימו לילד מחונן ככל שיהיה עם קוצים בישבן שלא מייחס יותר מדי חשיבות לבחינה. בניגוד לשאלות בבחינה המתמטית שנוטות להיות בהחלט מאתגרות, השאלות פה רחוקות מלהיות מעניינות וילד שכזה ישתעמם מאוד מהר, והגבלת זמן מינימום של שעה וחצי משיגה את מטרתה ההפוכה כאשר ילד שחייב להישאר בכיתה ולסיים את הבחינה מתחיל "לבדוק" ובכך לקלקל לעצמו. בנוסף, קיימת הבעיה שילדים לא יודעים לנחש, ולכן "נתקעים" בשאלה שאינם יודעים ובכך שורפים זמן ובעיקר אנרגיה (שמשחקת תפקיד מנצח במבחנים האלה). אני, אישית, מאסתי בבחינת האייקיו של המדינה בחלק של השאלות במתמטיקה "עממית" ופרשתי בעצבים בשלב הזה של הבחינה הארוכה והמשעממת, אז פלא שהתנהגתי כך עשר שנים קודם לכן? השאלה הנשאלת היא האם באמת כדאי לתלות את הכניסה לחוגי ההעשרה במבחנים אלו? ואם לא, אז מה כן? איך כן צריכות המסגרות הללו להתנהל? מה אתם חושבים?

הוא שאמרתי
כל מערך האבחון לוקה בפני עצמו. השיעורים לדעתי אמורים להיות פתוחים לכל, אבל מנוהלים ברמה של מחוננים. ומי שלא מוצא את עצמו שם, לא יהיה חייב ללכת. יהיה מיון של חודש לערך ובסוף זה יתיצב בפני עצמו על מספר הילדים הקיים היום.

 

[dawn35]

כדי להתקבל למסגרת

למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?
השאלה כאן איננה "למה לפתוח תוכניות אשר יתאימו למחוננים", כי ברור ש(ברוב המקרים) בי"ס לא מספיק, והרי גם להם מגיע. אבל למה בעצם לפתוח מסגרת שהקבלה אליה מותנית במבחן אשר בלשון המעטה, לא מדייק, ובכך מונע את הזכות מתלמידים מתאימים וראויים (נעזוב את הלא מתאימים שהתקבלו בטעות, הם הרי ינשרו מרצונם)? מקרה אחד שקראתי עליו היה של ילדה דיסלקטית אשר את הבחינות לא עברה בשל היותה כזאת (לא שלטה עדיין במיומנויות הקריאה והכתיבה כלל). חוג העשרה אשר נפתח בטכנודע הסתמך על הצלחה בבחינות. פעם אחת היא הצטרפה לחברתה (שכן עברה את הבחינות) לחוג, וכאשר הגיעה (לאחר מכן) לטכנודע עם אמה במטרה להירשם לחוג נאמר להן כי זה לא אפשרי, מאחר והיא לא עברה את הבחינות ולכן איננה זכאית. המדריכה של החוג אשר הבחינה בהן שאלה את הילדה למה היא לא נכנסת לחוג, ולאחר שנאמר לה למה היא אמרה שבמפגש הקודם (בו לימדו לבנות מטוס) הילדה הייתה הכי טובה וגם עזרה לכולם, ושהיא מאשרת את כניסתה לחוג. המבחן הארצי מתבסס מאוד על יכולת מתמטית (נאמר לי שרק 20% מהבחינה היא מתמטית, אני מצדי זוכרת הרבה יותר אבל דברים יכולים להשתנות בעשור שנים. ועדיין, 20% הם משמעותיים דים, בהינתן שרק 3% מכלל הניגשים עוברים). הדבר היה הגיוני אילו חוגי ההעשרה היו מבוססים על מתמטיקה, אבל הם לא, ולרוב הקורסים הם מאוד מגוונים. מיותר לציין כיצד זה פוגע בילדים אשר חושבים לעצמם "מה יש מחוץ לייקום?" או "האם צריך להיות עונש מוות?" או יודעים בע"פ את רשימת נשיאי ארה"ב, אבל לא יודעים לפתור משוואות בנות שני נעלמים או לזהות בעצמם את סדרת פיבונאצ'י. חוץ מזה, קיימות בחינות אשר מרכזי ההעשרה למיניהם מקיימים (שאולי נכתבו על ידי מכון סאלד ואולי לא, לא רוצה לדבוק במה שאינני בטוחה בו) אשר חוץ מהיותן אמריקאיות ומובנות מדי, הן ארוכות מאוד וממש לא יתאימו לילד מחונן ככל שיהיה עם קוצים בישבן שלא מייחס יותר מדי חשיבות לבחינה. בניגוד לשאלות בבחינה המתמטית שנוטות להיות בהחלט מאתגרות, השאלות פה רחוקות מלהיות מעניינות וילד שכזה ישתעמם מאוד מהר, והגבלת זמן מינימום של שעה וחצי משיגה את מטרתה ההפוכה כאשר ילד שחייב להישאר בכיתה ולסיים את הבחינה מתחיל "לבדוק" ובכך לקלקל לעצמו. בנוסף, קיימת הבעיה שילדים לא יודעים לנחש, ולכן "נתקעים" בשאלה שאינם יודעים ובכך שורפים זמן ובעיקר אנרגיה (שמשחקת תפקיד מנצח במבחנים האלה). אני, אישית, מאסתי בבחינת האייקיו של המדינה בחלק של השאלות במתמטיקה "עממית" ופרשתי בעצבים בשלב הזה של הבחינה הארוכה והמשעממת, אז פלא שהתנהגתי כך עשר שנים קודם לכן? השאלה הנשאלת היא האם באמת כדאי לתלות את הכניסה לחוגי ההעשרה במבחנים אלו? ואם לא, אז מה כן? איך כן צריכות המסגרות הללו להתנהל? מה אתם חושבים?

כדי להתקבל למסגרת
של המחוננים-שאצלינו נמצאת במכללה אקדמית אי שם בצפון הארץ... צריך לעבור בחינה של מכון סאולד בסוף כיתה ג'- כשאין לילדים הכרות עם מבחנים בכלל ובטח לא בלחץ של זמן... בתי (היום בכיתה ז') לא התעניינה במסגרת עד סוף כיתה ה'-בהמלצת המורה ניגשה למבחן עירעור של מכון קרני. היא נכשלה בבחינה אבל הבינה את הפרינציפ- וכאשר חברתה לכיתה כן התקבלה וסיפרה לה על מגוון החוגים- היא החליטה לגשת שוב למבחן עירעור של קרני בסוף כיתה ו' -הפעם היא עברה ומאוד נהנית במסגרת. היא טוענת שמי שהתקבל הוא לא בהכרח מחונן- אלא שסתם הצליח לו במבחן... אז בגדול אני שמחה שיש אפשרות למבחן עירעור- ואפשר להתקבל בכל שלב למסגרת. לא עולה לי רעיון אחר שיהיה מוצלח יותר-כי אני מבינה את הצורך לסנן ולהגביל את כמות הנרשמים.

 

[לי Li]

אני חושבת

למה לפתוח תוכניות למחוננים בלבד?
השאלה כאן איננה "למה לפתוח תוכניות אשר יתאימו למחוננים", כי ברור ש(ברוב המקרים) בי"ס לא מספיק, והרי גם להם מגיע. אבל למה בעצם לפתוח מסגרת שהקבלה אליה מותנית במבחן אשר בלשון המעטה, לא מדייק, ובכך מונע את הזכות מתלמידים מתאימים וראויים (נעזוב את הלא מתאימים שהתקבלו בטעות, הם הרי ינשרו מרצונם)? מקרה אחד שקראתי עליו היה של ילדה דיסלקטית אשר את הבחינות לא עברה בשל היותה כזאת (לא שלטה עדיין במיומנויות הקריאה והכתיבה כלל). חוג העשרה אשר נפתח בטכנודע הסתמך על הצלחה בבחינות. פעם אחת היא הצטרפה לחברתה (שכן עברה את הבחינות) לחוג, וכאשר הגיעה (לאחר מכן) לטכנודע עם אמה במטרה להירשם לחוג נאמר להן כי זה לא אפשרי, מאחר והיא לא עברה את הבחינות ולכן איננה זכאית. המדריכה של החוג אשר הבחינה בהן שאלה את הילדה למה היא לא נכנסת לחוג, ולאחר שנאמר לה למה היא אמרה שבמפגש הקודם (בו לימדו לבנות מטוס) הילדה הייתה הכי טובה וגם עזרה לכולם, ושהיא מאשרת את כניסתה לחוג. המבחן הארצי מתבסס מאוד על יכולת מתמטית (נאמר לי שרק 20% מהבחינה היא מתמטית, אני מצדי זוכרת הרבה יותר אבל דברים יכולים להשתנות בעשור שנים. ועדיין, 20% הם משמעותיים דים, בהינתן שרק 3% מכלל הניגשים עוברים). הדבר היה הגיוני אילו חוגי ההעשרה היו מבוססים על מתמטיקה, אבל הם לא, ולרוב הקורסים הם מאוד מגוונים. מיותר לציין כיצד זה פוגע בילדים אשר חושבים לעצמם "מה יש מחוץ לייקום?" או "האם צריך להיות עונש מוות?" או יודעים בע"פ את רשימת נשיאי ארה"ב, אבל לא יודעים לפתור משוואות בנות שני נעלמים או לזהות בעצמם את סדרת פיבונאצ'י. חוץ מזה, קיימות בחינות אשר מרכזי ההעשרה למיניהם מקיימים (שאולי נכתבו על ידי מכון סאלד ואולי לא, לא רוצה לדבוק במה שאינני בטוחה בו) אשר חוץ מהיותן אמריקאיות ומובנות מדי, הן ארוכות מאוד וממש לא יתאימו לילד מחונן ככל שיהיה עם קוצים בישבן שלא מייחס יותר מדי חשיבות לבחינה. בניגוד לשאלות בבחינה המתמטית שנוטות להיות בהחלט מאתגרות, השאלות פה רחוקות מלהיות מעניינות וילד שכזה ישתעמם מאוד מהר, והגבלת זמן מינימום של שעה וחצי משיגה את מטרתה ההפוכה כאשר ילד שחייב להישאר בכיתה ולסיים את הבחינה מתחיל "לבדוק" ובכך לקלקל לעצמו. בנוסף, קיימת הבעיה שילדים לא יודעים לנחש, ולכן "נתקעים" בשאלה שאינם יודעים ובכך שורפים זמן ובעיקר אנרגיה (שמשחקת תפקיד מנצח במבחנים האלה). אני, אישית, מאסתי בבחינת האייקיו של המדינה בחלק של השאלות במתמטיקה "עממית" ופרשתי בעצבים בשלב הזה של הבחינה הארוכה והמשעממת, אז פלא שהתנהגתי כך עשר שנים קודם לכן? השאלה הנשאלת היא האם באמת כדאי לתלות את הכניסה לחוגי ההעשרה במבחנים אלו? ואם לא, אז מה כן? איך כן צריכות המסגרות הללו להתנהל? מה אתם חושבים?

אני חושבת
שהמבחנים הם חלק בלתי נפרד מהקורסים, אבל יש צורך לשנות אותם. דבר ראשון צריך להסביר לילדים (במדה והם עדיין קטנים) שהם הולכים למבחן חשוב, להסביר להם שאם הם לא יודעים אפשר לדלג או לנחש. המבחנים צריכים לכלול בתוכם יותר דברים של חשיבה, דברים יותר מאתגרים ומענינים. הם צריכים להיות בנויים כמבחנים שבודקים דרך חשיבה. להיות מבחנים שיהיה קשה להכין אליהם אבל עדיין גם ללא הכנה כל המחוננים יעברו את המבחנים בגלל כישוריהם (עם הסבר קודם שזה מבחן רציני ומה עושים). נשמע חלומי, נשמע לא הגיוני, אבל אם יתאמצו יצליחו לבנות מבחנים כאלה. אז כפי שאמרתי, המבחנים הם חלק בלתי נפרד מכך, נכון, הרבה פעמים המבחנים מפספסים, אבל ללא המבחנים כל אחד יוכל להתקבל, גם אם הוא לא מחונן, ומה רע בזה שיתקבלו גם לא מחוננים? אני לא רוצה לזלזל, אבל זה יאט את קצב הלמידה, כי העובדות מדברות בעד עצמן, מחוננים חושבים באופן שונה, הם סקרנים ותחרותיים, ולא בטוח שילדים רגילים יסתדרו בכזאת קבוצה.

 

[סנדרין]

מסכימה עם כל מילה ../images/Emo45.gif../images/Emo142.gif../images/Emo1.gif

אני חושבת
שהמבחנים הם חלק בלתי נפרד מהקורסים, אבל יש צורך לשנות אותם. דבר ראשון צריך להסביר לילדים (במדה והם עדיין קטנים) שהם הולכים למבחן חשוב, להסביר להם שאם הם לא יודעים אפשר לדלג או לנחש. המבחנים צריכים לכלול בתוכם יותר דברים של חשיבה, דברים יותר מאתגרים ומענינים. הם צריכים להיות בנויים כמבחנים שבודקים דרך חשיבה. להיות מבחנים שיהיה קשה להכין אליהם אבל עדיין גם ללא הכנה כל המחוננים יעברו את המבחנים בגלל כישוריהם (עם הסבר קודם שזה מבחן רציני ומה עושים). נשמע חלומי, נשמע לא הגיוני, אבל אם יתאמצו יצליחו לבנות מבחנים כאלה. אז כפי שאמרתי, המבחנים הם חלק בלתי נפרד מכך, נכון, הרבה פעמים המבחנים מפספסים, אבל ללא המבחנים כל אחד יוכל להתקבל, גם אם הוא לא מחונן, ומה רע בזה שיתקבלו גם לא מחוננים? אני לא רוצה לזלזל, אבל זה יאט את קצב הלמידה, כי העובדות מדברות בעד עצמן, מחוננים חושבים באופן שונה, הם סקרנים ותחרותיים, ולא בטוח שילדים רגילים יסתדרו בכזאת קבוצה.

מסכימה עם כל מילה