משמעות בחיים.

Gal El

New member
משמעות בחיים.

(אזהרה, הודעה זו סביר להניח שהולכת להיות חופרנית ומנוסחת בצורה דיי עילגת, עימכם הסליחה) אני לא רוצה להשמע אובד דרמטי או להדאיג מישהו, אבל בחודש האחרון פשוט בא לי כל הזמן למות. לא במובן האובדני והדכאוני (כן, הדיכאון תוקף גם מידי פעם, אבל זה לא כזה קריטי) של הרעיון, אלא במובן של פשוט... לא בא לי לחיות. לא מעניין לי. לא כיף לי. לא רואה לאן החיים מתקדמים. בעיקרון - הייתי מעדיף פשוט ללכת לישון ולא להתעורר, או סתם לישון הרבה, אבל אני חושב שדווקא בגלל המחשבות האלו עוד יותר קשה לי לישון ואני סובל גם מקשיים בתחום הזה. כבר לא כיף לי בשירות הלאומי. יש לי שם בעיות עם ה"בוסית" (אני לא אכנס לזה כי זה לא הנושא, בגדול אני חושב שהיא מפלה ביני לבין בת השירות השניה, אולי על הרקע ששתיהן ערביות, לא יודע, לא אכפת לי). אני כבר לא בא לשם עם חיוך ורצון וחשק, אני בא לשם כי אני חייב, כי אני לא רוצה לפרוש משירות לאומי כי זה יעלה לי בשפיות עם ההורים שלי ואין מקומות אחרים כל כך כרגע. אני גם רוצה לשרוד את החצי שנה שנותרה לי שם בשביל להמשיך שנה הבאה, שנה חדשה, בת"א, במקום חדש ובדירת שירות - לצאת מהבית הזה. עם המשפחה אני כבר לא מסתדר איזה 5 שנים, שום חידוש. אין שיפור, אין התדרדרות. כמו לגור עם דיירים שאתה דיי שונא. יש תקופות של רוגע ויש תקופות של סערה. עשיתי את הSATS, הפסיכומטרי של האמריקקים לפני חודש וקבלתי תשובות לפני איזה שבועיים - זה לא בשמיים. זה לא רע, אבל זה לא טוב מספיק. צריך לעשות שוב. אני בהכחשה עמוקה, לא חושב על זה יותר מידי, אין לי כוח וחשק להתחיל ללמוד שוב. מה גם, שהלימודים אבל תפסו לי איזה כמה שעות טובות כל יום שעכשיו הן פשוט ריקות. אין לי יותר מידי חברים. על אחת כמה וכמה פה בחיפה. אני חושב שהתחושה והרגש ששולטים בי בכמה חודשים האחרונם זו הבדידות. אני מרגיש לבד. לבד לבד לבד. כל הזמן לבד. יש לי איזה 2-3 ידידות פה בחיפה שאני רואה כל אחת איזה פעם-שלוש בחודש וזהו. ואז אני גם כל הזמן מחפש קשר. באינטרנט או כל חור אחר,. ולא יודע מזה כלום. וכל הזמן יש לי התחלות, דייט אחד, משהו לא ברור... וכלום. וגם זה מבאס אותי, כי אני מפתח רגשות מהר. אז זהו בעיקרון. חיי מתחלקים לשעות בעבודה ושעות בחדר כושר, גם כן, יותר מידי, בערך 6-7 ימים בשבוע, שזה יותר מידי ואני מודע לזה שאני דופק לעצמי גם את הגוף, אבל אין לי משהו יותר טוב לעשות עם הזמן, גם ככה זה שעם הגוף שלי אני לא שלם זה לא סוד כבר שנים, אז לפחות לנצל את חלק מהזמן שאני מבזבז ברביצה מול המחשב על כושר. נו, אז עוד 3 שנים אני לא אלך על הרגליים. ניחא. מה אני עושה בשביל "להחזיר" לעצמי את האושר ושימחת החיים שוב? אני ממש לא יודע. אני רוצה ללמוד בארה"ב אבל בגלל המבחן אני כבר לא יודע אם זה יקרה. וכאמור אני לא מוכן נפשית/כוחנית/וואטאבר ללמוד עכשיו שוב ולנסות לתקן. וגם אחריו יש עוד מבנחנים. ועוד ועוד ועוד. וחיבורים. זה בכלל לא בטוח. ומה אם לא? פסיכומטרי? לימודים בארץ? לא רוצה. אף פעם לא רציתי. אני גם לא יודע מה אני רומה ללמוד וקיוותי שתודות לשיטה שלהם שם אני אחליט. אוף.
 

lollapalooza

New member
בוא נפרק שניה, ברשותך.

כי בגדול- ואל תיעלב- מהמסקנות שאתה מסיק נראה שאתה מנסה למצוא את התשובה הקלה, והיא "אין לי כוח לחיות". אז שים לב: קודם כל- יש לך מטרות. לצאת מהבית (מעולה
) ובהמשך גם ללמוד בארה"ב. מעבר לזה, יש בך נחישות לא לעזוב את השירות עכשיו, וכן לסבול את חצי השנה שנותרה, כי זה יביא אותך למקום טוב יותר. שני אלה מעידים על לא פחות מרצון ואכפתיות לגבי חייך, נקודה. עכשיו כדאי שתכיר בזה, זה יקל עליך בטווח הארוך. חמש שנים אתה לא מסתדר עם המשפחה- 5 שנים!! וכל מה שנשאר לך עכשיו זו חצי שנה עד שאתה יוצא לדירה בחוץ. אז תחשוב רגע מה זו חצי שנה לעומת 5. קטן עליך, בסופו של דבר. אני יכולה להגיד לך שבהחלט יש למה לצפות- היציאה מהבית בשירות הלאומי הייתה התחלה לחיים אחרים לחלוטין, בפירוש טובים יותר. אתה בדרך לשם וכדאי שתזכיר את זה לעצמך כל יום. המבחן- שוב, עוד מטרה. אם אתה באמת רוצה ללמוד בחו"ל, שזו מטרה חשובה וגדולה- אתה תהיה חייב לעבוד ברצינות כדי להשיג אותה. ולעבוד ברצינות אומר לעשות שוב את המבחן. אתה כמובן יכול לוותר, אבל אז אתה הופך את עצמך ללא מאושר במו ידיך. ואם אתה רוצה לחבל לעצמך באושר, אז אנחנו בכלל לא מדברים פה באותה שפה, יקירי. ואתה מחפש קשר. אתה בטוח שזה רעיון טוב? קשר לא עובד אף פעם טוב עם מישהו אחר, לפני שהוא עובד טוב עם עצמך. איך אתה מצפה להכניס עוד בן אדם לחיים שלך, להתמודדות איתך, כשאתה בעצמך לא יודע להתמודד עם עצמך? זה לא ילך. צר לי. במקרה הטוב מישהו אחר במצב כזה הוא רק בריחה מלהתמודד עם עצמך, וטוב לא יצא מזה, מנסיון. תלמד לחיות עם עצמך, יהיה לך כל הזמן שבעולם לתת לעוד מישהו גישה לגל. ואת זה, כמובן, תוכל לעשות רק אם תפסיק להרוס את הגוף שלך. אתה לא שלם עם הגוף שלך אז אתה הורס אותו? אתה יודע שהכי קל זה להגיד "טוב, אז אני לא אלך על הרגליים", אבל יופי, מה עם כל התכניות שלך? אתה מחליט מצד אחד שיש לך לאן לשאוף, ומצד שני דופק את המחשבה הזו, באמירה כמו "אז אני לא אלך". ואם תרשה גם לי לחפור (מאוחר מדי, אני חופרת פה כבר שעה), אתה חייב את האמירה הזו והגישה הזו, כדי לא לפתח ציפיות, כדי לא להתאכזב. גל- העניין הוא כזה: או שאתה מחליט שאתה הולך על הדברים שאתה רוצה כי אין לך מה להפסיד וכי יכול לצאת מזה רק טוב, וכי מגיע לך יותר וכי אם לא יהיה לך טוב רק *אתה* תפסיד מזה ולא אף אחד אחר, ולכן הגיע הזמן לקחת את עצמך בידיים, או שאתה אומר לעצמך שאין טעם להשקיע ולטפח תקוות מעכשיו, כדי לא להיות מבואס מכשלון אחר כך. במילים פשוטות יותר- אתה מעדיף להיות מבואס כל הזמן, מאשר אולי (אולי!!) להיות מבואס חלק מהזמן. ואולי לא. חשבון פשוט. אלה החיים שלך, מותק. מה שתחליט ישפיע רק עליך- לא עלי, לא על חברים וחברות וידידים וידידות, לא על ההורים שלך ולא על נשיא המדינה. אם אתה מחליט לתת לעצמך סיכוי אמיתי ולהפסיק לרסן את התקוות שלך- אתה מרוויח מזה. ואם אתה מחליט לחבל לעצמך בכוח- אתה זה שמפסיד. השאלה היא מה הבחירה שלך.
 
משמעות

מוצאים על ידי עבודה מנטאלית מודעת שמתמקדת בערכים ובעדיפויות. כל עוד אינך יודע מה אתה מעריך או מה אתה מעדיף יהיה קשה מאוד למצוא משמעות. מאיך שכתבת נראה לי שבחשיבה שלך אתה הולך רק חצי דרך ולא ממש מנסה להגדיר לעצמך מה אתה מעריך ומה אתה מעדיף מה חשוב לך ולמה... כאילו אתה מתעייף רק מהמחשבה שאתה צריך להתאמץ בשביל משהו, ומוותר מראש. ככה עם הלימודים, ככה עם החברים, ככה עם כל מיני דברים. כשאין משמעות לדברים קל מאוד לוותר עליהם - ואין משמעות כי לא קראתי (גם לא בין השורות) מה באמת בוער בעצמותיך, מה אתה רוצה ומה אתה מוכן לעשות בשביל הרצון הזה שלך. כשלא יודעים מה רוצים באמת ושום דבר לא בוער בעצמות צריך לעשות תכנית חלופית שאני קוראת לה תכנית חוויתית. מדובר על פרק זמן בו אתה מתנסה בכל מיני דברים שככה לא היית מכניס את עצמך אליהם. עושים את תכנית ההתנסות בשביל שני דברים: 1 - לעזור לעצמך לחזור לחיים 2 - לזמן לך הזדמנויות לחוות דברים שבסופו של דבר יפתחו את הדיאלוג הזה שחייב להתקיים בינך לבינך בקשר לדברים שאתה מעדיף שבסופו של דבר מגדירים יותר טוב איזה אדם אתה. רצוי שבתכנית ההתנסות תכלול עבודה כלשהי כדי להעריך כסף, התנדבות כלשהי לזולת - לאנשים שזקוקים לעזרה אמיתית - כדי לחוות את העניין הזה של תרומה לזולת ולהיות נחוץ (וגם לקבל קצת פרופורציות על החיים) ובתחום העשייה הספורטיבית דברים שככה לא היית עושה בדרך כלל. לא חדר כושר שזה רק אתה מול המכשירים, אלא משהו שמחייב איזו אינטראקציה. אפילו רכיבת סוסים שעל פניו נראה שזה רק אתה והסוס - זה לא כך כי צריך להיות בקשר עם חווה מסויימת, לקחת שיעורי רכיבה, להיות בקשר עם המדריך/ה ללמוד על עצמך איך אתה לומד לנהל חתיכת סוס עם אישיות, רצונות וססמוגרף מפותח לדעת איך אתה מרגיש היום... ומעבר לכך, לתת שעות לטיפוח הסוס (שטיפה, סירוק) וטיפוח האורווה (גריפת חרא או מה שלא יהיה). צריך יהיה להכיר אותך, אתה צריך להכיר אחרים ולהתנסות בתחום מסויים שהוא עולם ומלואו עבורם ולראות איך אתה שם. זו רק דוגמה - יש עוד המון בכל מקרה אם חשוב לך להרגיש חיים, צריך לקום בבוקר אל תכנית שמחייבת אותך לחיות ולחוות. חיים וחוויות מעצבים אותך, מגבשים את האישיות שלך, והכי חשוב: עוזרים לך להגדיר יותר טוב מה אתה מעריך בעצמך, באחרים, בעולם. ואחרי שתדע מה אתה מעריך כבר לא תוותר כל כך בקלות על כל שביב רצון שלך. אם אחרי תכנית החוויתית כזו בה הקצבת לעצמך זמן להתנסות בדברים שאין לך מושג אם אתה אוהב ושרדת - קל וחומר תשרוד בתכנית שאתה רוצה ואוהב.
 
למעלה