תאכלי משהו.
אל תאכלי, זה לא בריא.
תגידי, הרעיבו אותך כשהיית קטנה?
משוגעת, את יודעת כמה קלוריות יש בזה?
תגידי, מתי הפעם האחרונה שעשית בדיקות דם?
את חייבת לעשות פעם אחת.
למה הצלחת שלך ככה ריקה?
לא מותר לך לגעת.
את חייבת להשמין.
תראי אותך, כבר לא רואים אותך, כולך עור ועצמות.
אני אזמין בשר, את תזמיני ירקות.
מה לעשות, את חייבת להרזות.
את חייבת להתאמן גם.
תרגיל אחד ביום לפחות.
ולפחות, עד שיהיו קוביות.
לא בשביל הבטן, בשביל הבריאות, כן?
כל כך הרבה הערות נשים מקבלות וכל הערה מסתכמת ב"כמה את שוקלת?".
יכול לעבור עלייך יום מושלם עד שמישהי שאת לא מכירה תשאל אותך "סליחה, באיזה חודש את?", כשאת בכלל לא בהריון.
לגבר לא יכנסו לצלחת, לאישה כן.
לצלחת, לתחת, לגוף, לדם, לארון.
מ"לא לחוץ לך עם הבד של המכנס הזה?" ועד "תלבשי מכנס אחר!".
מגבר לא היו מבקשים ללבוש מכנס אחר כשיש 40 מעלות בחוץ.
כל הערה כזאת שורפת יותר מהשמש וגם מיליארד תרגילי דדליפט לא ירימו לאישה את הביטחון העצמי שנפל על הרצפה בגלל הערה כזאת.
זאת השפלה.
אנחנו חיים בחברה חטטנית, חברה שאנשים מסתובבים בה עם זכוכית מגדלת בכיסים ומרשים לעצמם לעשות בדיקות דם לנשים שמעולם לא ביקשו בדיקה.
בכל פעם שאתם מוציאים את זכוכית המגדלת הזאת, תזכרו שאתם נכנסים לחיים שהם לא שלכם.
חיים שאתם לא יודעים מה קרה בהם, לפני שנכנסתם אליהם.
ומה יקרה בהם, אחרי שיצאתם מהם.
ולך, האישה ששמנה משנאה ורזה מאהבה.
האישה שהמשקל הוא החבר הכי טוב שלה.
האישה שאוהבת להסתכל במראה ולשנוא את עצמה.
האישה שזכוכית המגדלת הכי חטטנית היא דווקא שלה.
את לא מושלמת, את לא תהיי מושלמת, תפסיקי לנסות להיות מושלמת.
הילדים שלך לא יהיו שמחים באמא מושלמת, הם יהיו שמחים באמא מאושרת.
את הולכת לחיות עם הגוף הזה, את תמותי עם הגוף הזה.
אל תתני לכיעור של אחרים להסתיר את היופי שלך.
כל החיים שנאת את עצמך ולאן הגעת?
הגיע הזמן שתאהבי את עצמך.
מה יש לך להפסיד?
תזרקי את המשקל, תזרקי את זכוכית המגדלת, כי כשתפסיקי לנסות להיות מושלמת, את תהיי מושלמת.
את תהיי מאושרת.
אל תאכלי, זה לא בריא.
תגידי, הרעיבו אותך כשהיית קטנה?
משוגעת, את יודעת כמה קלוריות יש בזה?
תגידי, מתי הפעם האחרונה שעשית בדיקות דם?
את חייבת לעשות פעם אחת.
למה הצלחת שלך ככה ריקה?
לא מותר לך לגעת.
את חייבת להשמין.
תראי אותך, כבר לא רואים אותך, כולך עור ועצמות.
אני אזמין בשר, את תזמיני ירקות.
מה לעשות, את חייבת להרזות.
את חייבת להתאמן גם.
תרגיל אחד ביום לפחות.
ולפחות, עד שיהיו קוביות.
לא בשביל הבטן, בשביל הבריאות, כן?
כל כך הרבה הערות נשים מקבלות וכל הערה מסתכמת ב"כמה את שוקלת?".
יכול לעבור עלייך יום מושלם עד שמישהי שאת לא מכירה תשאל אותך "סליחה, באיזה חודש את?", כשאת בכלל לא בהריון.
לגבר לא יכנסו לצלחת, לאישה כן.
לצלחת, לתחת, לגוף, לדם, לארון.
מ"לא לחוץ לך עם הבד של המכנס הזה?" ועד "תלבשי מכנס אחר!".
מגבר לא היו מבקשים ללבוש מכנס אחר כשיש 40 מעלות בחוץ.
כל הערה כזאת שורפת יותר מהשמש וגם מיליארד תרגילי דדליפט לא ירימו לאישה את הביטחון העצמי שנפל על הרצפה בגלל הערה כזאת.
זאת השפלה.
אנחנו חיים בחברה חטטנית, חברה שאנשים מסתובבים בה עם זכוכית מגדלת בכיסים ומרשים לעצמם לעשות בדיקות דם לנשים שמעולם לא ביקשו בדיקה.
בכל פעם שאתם מוציאים את זכוכית המגדלת הזאת, תזכרו שאתם נכנסים לחיים שהם לא שלכם.
חיים שאתם לא יודעים מה קרה בהם, לפני שנכנסתם אליהם.
ומה יקרה בהם, אחרי שיצאתם מהם.
ולך, האישה ששמנה משנאה ורזה מאהבה.
האישה שהמשקל הוא החבר הכי טוב שלה.
האישה שאוהבת להסתכל במראה ולשנוא את עצמה.
האישה שזכוכית המגדלת הכי חטטנית היא דווקא שלה.
את לא מושלמת, את לא תהיי מושלמת, תפסיקי לנסות להיות מושלמת.
הילדים שלך לא יהיו שמחים באמא מושלמת, הם יהיו שמחים באמא מאושרת.
את הולכת לחיות עם הגוף הזה, את תמותי עם הגוף הזה.
אל תתני לכיעור של אחרים להסתיר את היופי שלך.
כל החיים שנאת את עצמך ולאן הגעת?
הגיע הזמן שתאהבי את עצמך.
מה יש לך להפסיד?
תזרקי את המשקל, תזרקי את זכוכית המגדלת, כי כשתפסיקי לנסות להיות מושלמת, את תהיי מושלמת.
את תהיי מאושרת.
