תודה לקלאודיה ולמיכל
אני חושב שההסכמה לעשות תמיד כמיטב יכולתנו היא ההסכמה הרלוונטית פה. בכלל האשמה נובעת ממערכת היחסים בין השופט לקורבן הפנימי שבתוכנו. אשמה מעודדת קיטוב ושיפוטיות פנימית שבסוף יוצאת החוצה. אני שמתי לב שישנם נושאים שאני כלל לא מודע בהם לתחושת האשמה. פתאום גיליתי שאני חש רגשות אשם, בלי להיות מודע לכך... אני עושה משהו, מתבחבש איתו וכועס על עצמי והכעס הזה הוא בעצם תחושת אשמה מודחקת. ברגע שזיהיתי את זה סלחתי לעצמי ומשהו בתוכי התחיל לזרום. אני חושב שאם נתן לדברים לזרום, ונלמד לא להאחז יותר מידי ברגשות הנמוכים, כמו פחד, אשמה, כעס וכדומה, נוכל להתקרב למהות שלנו. כל מה שדרוש בהתחלה זו מודעות. עכשיו אני ככה, ועכשיו אני ככה, ועצם הפניית התודעה לנעשה, אוטומטית מוציאה אותנו מההיצמדות לסיטואציה. אז מתחיל שחרור אמיתי. בוקר טוב!