לכבוד פורים,
"הקרוקודיל" - יורם טהרלב
אני זוכר שנה אחת, זה היה בערך חודש לפני פורים,
אבא ואני פתחנו את כל הספרים
והתחלנו לחפש – למה כדאי להתחפש.
משהו שאף אחד לא חשב עליו לפנינו, משהו לא רגיל
ובסוף אבא אמר:
אתה תתחפש לקרוקודיל!
וקרוקודיל זה לא משחק
זה גוף עצום וראש ענק.
ואבא גזר וחתך ותפר וצבע והדביק ומדד
ובסוף הקרוקודיל עמד!
והוא הלביש אותו עלי.
ואף אחד לא יכול היה לחשוב
שאני, יורם הקטן והרזה,
נמצא בתוך הענק הזה.
ובערב פורים יצאו לחוצות
מאות ילדים עם מאות תחפושות.
עשרים אינדיאנים, שלושים ערבים,
מאתיים שוטרים ומאה גנבים
ואף אחד לא קרוקודיל.
ובערב, במסיבת פורים, עמדתי בצד.
לא רקדתי – בגלל הגב,
לא ישבתי – בגלל הזנב
אבל בסוף המסיבה, לפני שהלכו לישון,
החליטו לתת לי את הפרס הראשון!
ואני לא לקחתי.
לא בגלל שהייתי מנומס –
פשוט לא יכולתי להוציא יד בשביל לקחת את הפרס…
ובפורים הבא, אמא הזהירה את אבא, שיותר לא ילביש עלי תחפושת כבדה כזאת. ואבא בא עם רעיון חדש:
הוא חיפש אותי לפינגווין!
ופינגווין זה עוף מיוחד במינו, עם מקור ארוך
סינור לבן, נוצות שחורות,
ורגליים - קצרות.
ובערב פורים יצאו לחוצות
מאות ילדים עם מאות תחפושות.
עשרים אינדיאנים, שלושים ערבים,
מאתיים שוטרים ומאה גנבים
ואף אחד לא פינגווין!
ואז
כל האינדיאנים והערבים והשוטרים והגנבים
התחילו לרוץ
מדלת לדלת על פני הקיבוץ.
קיבלו ממתקים, אמרו תודה רבה
ורצו מהר אל החדר הבא.
ואני –
בקושי זזתי על המדרכות הצרות
כי לפינגווין, כמו שאמרתי, יש רגליים קצרות.
וכשראיתי את כולם חוזרים עם כיס מלא ונפוח
אמרתי לעצמי: דבר אחד בטוח:
בפורים הבא, שיתהפך העולם,
אני מתחפש לאינדיאני, כמו כולם!
"הקרוקודיל" - יורם טהרלב
אני זוכר שנה אחת, זה היה בערך חודש לפני פורים,
אבא ואני פתחנו את כל הספרים
והתחלנו לחפש – למה כדאי להתחפש.
משהו שאף אחד לא חשב עליו לפנינו, משהו לא רגיל
ובסוף אבא אמר:
אתה תתחפש לקרוקודיל!
וקרוקודיל זה לא משחק
זה גוף עצום וראש ענק.
ואבא גזר וחתך ותפר וצבע והדביק ומדד
ובסוף הקרוקודיל עמד!
והוא הלביש אותו עלי.
ואף אחד לא יכול היה לחשוב
שאני, יורם הקטן והרזה,
נמצא בתוך הענק הזה.
ובערב פורים יצאו לחוצות
מאות ילדים עם מאות תחפושות.
עשרים אינדיאנים, שלושים ערבים,
מאתיים שוטרים ומאה גנבים
ואף אחד לא קרוקודיל.
ובערב, במסיבת פורים, עמדתי בצד.
לא רקדתי – בגלל הגב,
לא ישבתי – בגלל הזנב
אבל בסוף המסיבה, לפני שהלכו לישון,
החליטו לתת לי את הפרס הראשון!
ואני לא לקחתי.
לא בגלל שהייתי מנומס –
פשוט לא יכולתי להוציא יד בשביל לקחת את הפרס…
ובפורים הבא, אמא הזהירה את אבא, שיותר לא ילביש עלי תחפושת כבדה כזאת. ואבא בא עם רעיון חדש:
הוא חיפש אותי לפינגווין!
ופינגווין זה עוף מיוחד במינו, עם מקור ארוך
סינור לבן, נוצות שחורות,
ורגליים - קצרות.
ובערב פורים יצאו לחוצות
מאות ילדים עם מאות תחפושות.
עשרים אינדיאנים, שלושים ערבים,
מאתיים שוטרים ומאה גנבים
ואף אחד לא פינגווין!
ואז
כל האינדיאנים והערבים והשוטרים והגנבים
התחילו לרוץ
מדלת לדלת על פני הקיבוץ.
קיבלו ממתקים, אמרו תודה רבה
ורצו מהר אל החדר הבא.
ואני –
בקושי זזתי על המדרכות הצרות
כי לפינגווין, כמו שאמרתי, יש רגליים קצרות.
וכשראיתי את כולם חוזרים עם כיס מלא ונפוח
אמרתי לעצמי: דבר אחד בטוח:
בפורים הבא, שיתהפך העולם,
אני מתחפש לאינדיאני, כמו כולם!