מור, עשית לי כאלה דמעות ענקיות בעיניים
ראשית זה משמח להיכנס לכאן ולראות את האדום הבוהק שלך מבין השורות.
ושנית לשמוע שאת במצב שיכולה לנסות לחזור ומנסה, ומתמודדת, ומציבה יעדים קטנים, שלאט לאט יגדלו, בחסות חוסר הודאות שאת נמצאת בה עכשיו.
רוצה לספר לך סיפור מעודד...
לפני כחצי שנה נרשמתי לקורס מאמני ריצות ארוכות, בשיעור הראשון כל אחד הצגי את עצמו ולמה הוא הגיע לקורס ובכלל לריצה.
ישבה לצידי אישה כבת 40, חייכנית באופן שובה לבבות, נראית בריאה למדי מן הטיפוס הליצני שבחבורה, שדיברה על מרתון אמסטרדם הקרב שזהו היעד שלה, אבל מה שהניע אותה בכלל לרוץ, התחיל לפני 3 שנים, כאשר גילו אצלה בפעם השניה את הגידול במח, שממנו ניצלה לפני 6 שנים, הוא חזר. היא לא רצתה שוב בטיפולים הקשים, באחד הימים בתה בת ה 12 ביקשה ממנה שתלווה אותה בריצה בשכונה, וזה נדבק בה, מכאן היא המשיכה, ובאמסטרדאם האחרון היא סיימה אחרונה חביבה את המירוץ כאשר כל הקהל באיצדיון עומד מריע לה ומוחה לה כפיים, תוצאות הבדיקות שלה מראות שהגידול והגרורות נעלמו כמעט לחלוטין, היא רק עושה מעכב כל שלושה חודשים, היא רצה ומחייכת, וחיה כאילו לא היה מעולם. הספורט מביא לה בריאות, ואף מאיץ את ההחלמה.
למען האמת, כל האנשים בעולם הם בעצם על זמן שאול, אף אחד לא יודע מה יהיה בעוד שעה, ובאמת אין מה לחשוב יותר מדי על מה יהיה עוד חודש או יותר,
היום חזרת להתאמן, נקודה, מכאן אפשר רק לעלות, לחשוב על המחר הקרוב על האימון הבא, בלי השוואות, פשוט לעשות לפי היכולת ולהתקדם.
ותמיד לחשוב חיובי, לחייך ולהאמין בעצמך...
שיהיה לך שבוע נפלא מלא חוזקות ואופטימיות,
ותכתבי לנו כאן יותר